רוברטו, מנהל טמבוריה קטנה אותה ירש מאביו, הוא נרגן בגיל העמידה אשר פועל במרץ בכדי להוכיח לעצמו כי החיים הם חסרי משמעות. הוא מבלה את ימיו בשגרה אפורה בה הוא הולך לישון באחת עשרה בדיוק, סופר ברגים בכדי לוודא כי הספק מרמה אותו ומחפש בין עיתונים מרחבי העולם כולו סיפורים הזויים להוסיף לאוסף הדיכאוני שלו. דרך קטעי העיתונות המטורללים מעביר הבמאי, סבסטיאן בונשטיין, את כמיהתו של רוברטו לאהבה (אף על פי שהוא חרד ממנה) ולנקמה על ידי עיבוד ויזואלי של התרחישים, כאשר המככב בהם הוא, מי אם לא, רוברטו.יום אחד באמצע רחובות בואנוס איירס הוא פוגש בג'ון, סיני צנוע אשר היגר לנוף הארגנטינאי בכדי למצוא את בן משפחתו האחרון. ליבו מלא החמלה של רוברטו מוביל אותו לאמץ לחיקו את ג'ון האבוד, אשר אינו דובר מילה בספרדית או אנגלית (אבל גם אף אחד אחר בסרט); מעשה אשר אמור לכאורה להתנגש עם אופיו המתבודד, אולם ברור מהשנייה הראשונה של הסרט כי מתחת למסכה המרוחקת מסתתר אדם ישר. באופן מעניין זהו דווקא ג'ון, השקט, עימו בקושי אפשר לתקשר, אשר הופך את חייו של רוברטו למלאים ומוביל אותו לתובנות לגבי חייו.
פרסומת
בורנשטיין מדגיש את חוסר היכולת של הצמד לתקשר בכך שהוא בוחר לא לשים כתוביות בקטעים בהם מדברים בסינית, גם בסצנת הפתיחה המתרחשת כולה בסין. כך למעשה, הוא מציב אותנו בנעליו של רוברטו, הדמות היחידה שאליה יש לנו את האמצעים להתחבר. הבחירה להתמקד בדמות אחת אולי נובעת ממחשבה מוטעת כי הקהל המערבי לא יצליח להבין את תרבות המזרח ויוצרת פספוס רב. הסרט מנסה להציג מסע של דמות שבסופה מתחולל שינוי, אולם אין די עומק ברוברטו בכדי למלא את תפקיד זה. אילו היה בורנשטיין משקיע יותר בג'ון לצד רוברטו, היה יכול הבמאי הארגנטינאי להשיג תוצאה מעניינת ומספקת יותר.את רוברטו מגלם השחקן המוכשר ריקארדו דארין ("תשע מלכות") שמצליח מבעד לפנים המזוקנות להעביר את הבדידות של דמותו, הקשיים שהובילו אליה וכן גם הומור, כלי שלעתים רבות מציל את הסרט משעמום. לצידו ניצב הונג שון הונג, בתור ג'ון, בהופעה פחות מרשימה, אבל האם ניתן להאשים אותו? דמותו של ג'ון מתפקדת כ קטליזטור לשינוי שבחייו של רוברטו ומוצגת כצלו של הארגנטינאי המדוכא. כתוצאה מכך, הונג שון הונג ממלא רוב זמן המסך שלו עם אותה הבעה מבולבלת שהופכת אותו לדמות קרטון.
אין ספור סרטים כבר הציגו את הקונספט של אדם בודד אשר נכפה עליו לארח זר, ביניהם יצירת המופת של במאי הסרט "היו זמנים באנטוליה", נורי בילה סילאן, "Uzak" וכן גם היצירה הישראלית של הבמאית איילת מנחמי, "נודל", המזכירה מאוד את זה. למרות זרימה עלילתית נעימה, "סיני בטייק אווי" לא מחדש דבר. בורנשטיין דבק בסטיגמות קלסיות של הז'נאר הן במבנה העלילתי והן בפיתוח הדמויות, עליהן הוא כופה עומק רגשי המוצג בצורה לא אמינה במיוחד אף על פי יכולת המשחק המרשימה. הסרט היה יכול לייצר חוויה מאתגרת רגשית ואינטלקטואלית הרבה יותר, במקום זה הוא מגיש הנאה פשוטה וקלילה ואולי זה מספיק.
סיני בטייק אוויי (עמוד סרט)
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות