להאיר את השמיים ביקורת סרט

אחרי שקים מורדונט צילם את הסרט הדוקומנטרי "קטיף הפצצות" העוסק בילדים המחפשים פצצות ברחבי לאוס, הוא החליט להרחיב את היריעה ולצלם סרט עלילתי שיעסוק בילד מהמדינה שהיא ככל הנראה המופצצת ביותר בהיסטוריה וכך נולד הסרט "להאיר את השמיים".הסרט עוסק באיילו, ילד שנעקר מכפרו בשל בניית סכר .במהלך הסרט ינדדו הוא ובני משפחתו לעיר רפאים מלוכלכת שאמורה לשמש להם כבית חלופי. הם ימשיכו לנסות ולמצוא קורת גג לראשם בכל מחיר, גם אם המחיר הוא המשך הנדודים. איילו הילד יעבור מסע התבגרות נפשי ופיזי וילמד דבר או שניים על ידידות נפש ועל אכזריותם של החיים. נדמה שבימאי הסרט הלך לפי כללי "איך עושים סרט אקזוטי לקהל המערבי" אחד לאחד. הנופים מדהימים (שוב,זהו הסרט העליתי הראשון שצולם בלאוס אי פעם) המקומיים אקזוטיים בדיוק במידה. פה ושם יש תזכורת לכל מיני מנהגים מקומיים מיוחדים (כמו למשל שאם נולדים תאומים ואחד נפטר השני נחשב מקולל). הדור המבוגר הוא החמור סבר-הסבתא של הגיבור במקרה זה. הדור האמצעי חלש ואובד עצות (אביו של הגיבור) והכוכב האמיתי הוא הילד איילו שנמצא על ידי צוות הצילום כשהוא מקבץ נדבות בסמוך לאתר הצילומים.הבימאי עוד בוזק פה ושם קצת על טבעי (אבל על טבעי קליל, כאן אין את המורכבות של אפיצ'טפונג ווירסטקול התאילנדי בסרטו הנפלא "הדוד בונמי") ומוסיף ילדה חמודה שדודה לובש חליפה סגולה ומתנהג כג'יימס בראון מקומי והשמחה שורה במעונו של הצופה המערבי המרגיש כי נפתח בפניו צוהר אל המזרח האקזוטי והמסתורי. מה שמציל את הסרט מלהיות עוד גלויה יפה מדרום מזרח אסיה הוא משחקו של סיתיפון דיסמואה בתפקיד איילו. הבימאי מנצל את היות גיבור סרטו נון אקטור השואב בעיקר מניסיון חיו המר והילד מספק הופעה כובשת ואמינה כילד ההולך לאיבוד ומוצא עצמו מחדש. כשהבימאי חוזר לנושא שבו הוא עסק בסרטו הדוקומנטרי - סילוק פצצות והדגשת השפעת מלחמת ויאטנם על לאוס ,עולה הסרט ברמה ומצליח לשדר אמינות.בסך הכל מדובר בסרט אנטי מלחמתי לא פוליטי או כבד מדי שירגש את רוב הצופים ויגלה עוד טפח מהיבשת היפיפייה ומלאת המלחמות והטרגדיות הנקראת אסיה בפני הקהל המערבי.