סרטים רעים יש בשפע. גם סרטים גרועים לא חסר. אבל לעיתים רחוקות ניתן להיתקל בסרט שהוא כל כך גרוע, מגוחך, קלישאתי וחסר כל היגיון כמו "האקדמיה לערפדים", סרט שמצליח לגרום לסדרת "דמדומים" המביכה להיראות כמו קלאסיקה מודרנית.אז איך בא המוצר המביך הזה לאוויר העולם? לאור הצלחת סדרות "דמדומים", "משחקי רעב" ו"הארי פוטר" שהשכילו להפוך ספרי נוער מצליחים לשוברי קופות ענקיים, מנסים בהוליווד לחלוב כל טיפה מספרות ה-young adult, ספרות שמכוונת לבני נוער בגילאי 12-18 ומשלבת פעמים רבות פנטזיה עם חוויות ההתאהבות של גיל ההתבגרות. "האקדמיה לערפדים" מבוסס על ספרה הראשון בסדרה בת שש ספרים בשם זה של הסופרת האמריקאית רישל מיד ומיועד לשאוב קהל שבוי של מעריצי (ובעיקר מעריצות) הסדרה לאקרנים. להפקה גויס הבמאי מארק ווטרס, שבעברו מספר סרטים טובים לגיל הנעורים כמו "שישי הפוך" ו"ילדות רעות" ואחיו דניאל ווטרס ("באטמן חוזר"), נשכר לכתיבת התסריט.
פרסומת
האחים ווטרס ניסו לשחזר את הצלחת "ילדות רעות" והעתיקו במדויק את השלד העלילתי של ילדה טובה המצטרפת לחבורה המקובלת והמרושעת בבית ספר והופכת לאחת מהן, אבל כל שיצא להם הוא חיקוי חיוור ודהוי ללא חן, המהווה עדות לחוסר היצירתיות ההוליוודית, שגורמת לסרטים מסוג זה בכלל לעלות על הבד. הבעיה טמונה בעובדה שהמפיקים חושבים שמעריצים מושבעים יבלעו כל דבר בו יאכילו אותם ולכן נדמה כי זלזלו לחלוטין באלמנטים בסיסיים כמו תסריט גמור, אפקטים סבירים, עלילה קוהרנטית ופיתוח דמויות. רצף קלישאות אחת מוביל למשנהו באופן חסר היגיון ועניין, ורמת הדיאלוגים היא כל כך מביכה ומעושה שנדמה שכתבה אותה תוכנת מחשב, ללא כל רגשות אנושיים, לפי טמפלט מוכן מראש.העלילה, אם אפשר לקרוא לזה כך, מספרת על רוז, דמפיר (יצור חצי ערפדי חצי אנושי) בת 17 אשר בורחת מן האקדמיה לערפדים עם חברתה הטובה ליסה, נסיכה ערפדית בעלת כוחות מיוחדים, עליה היא מחויבת לשמור ולהגן מתוקף תפקידה בהיררכיה הערפדית. רוז וליסה מושבות בתחילת הסרט לאקדמיה לערפדים שם עליהן להתמודד עם ערפדי הסטריגוי המרושעים, שמאיימים על חיי ליסה ועם מערכות יחסים עם בני המין השני. וכן, זה מגוחך כמו שזה נשמע ואפילו יותר. האקדמיה נראית כמו חיקוי דל תקציב וחסר חיים לבית הספר לקוסמים הוגוורטס מסדרת "הארי פוטר", הצגת הרקע לעולם הערפדים נעשית בחופזה והופכת את הצפייה בסרט והבנת יחסי הכוחות בו לעסק מייגע למדי, מערכות היחסים של הבנות עמוקות כמו הנייר שעליו נכתבו והמאבק לחיים ולמוות הוא כה משמעותי ומרתק, עד כדי כך שהסרט חותך לסצינת שופינג של הבנות רגע לפני סצינת השיא.
אבל בשלב מסוים קורה הקסם. ברגע שמרפים מלנסות ולהבין מה מתרחש על המסך ולמצוא בו היגיון כלשהו, ניתן להתרווח לאחור וליהנות מן הסרט כקומדיה משובחת. ללא כוונת היוצרים, הסרט נכנס לממלכת "זה כל כך גרוע שזה טוב". הדיאלוגים מלאי הפאתוס הנאמרים ברצינות מוחלטת ("דם זה משפחה, דם זה כאב ודם זה מוות", "ברוסיה אבא הרביץ לאמא, אז אני הרבצתי לאבא. הייתי בן 10", "אומרים שאתה אלוהים בתחומך, אבל אני אתאיסט עצבני עם אקדח") ומסבירים כל מהלך שקורה בסרט גם אם הוא מובן לחלוטין, נהפכים לנונסנס קומי מוחלט, שמאפשר ליהנות מן הסרט כסוג של פארודיה (spoof) על סרטי ערפדים ובני נוער. בצפייה מסוג זה הסרט נהפך לנסבל ומשעשע למדי, אבל בכל אספקט אחר "האקדמיה לערפדים" הוא פשוט כישלון מוחלט.
