מלון מריגולד האקזוטי השני ביקורת סרט

סרט ההמשך ל"מלון מריגולד האקזוטי" הוא בדיוק זה- סרט המשך. יש בו מהחן והקסם שהפכו את הסרט הראשון למה שהוא, בלי הייחודיות והחד פעמיות שהפכה את הסרט הראשון למה שהוא. מה שנקרא- לא ניצחנו ולא הפסדנו. פרווה.בסרט הראשון מגיעים קבוצת הישישים אל המלון בעקבות פרסום כוזב שהוא "אקזוטי" ומצוין. שם הם מגלים שמדובר בחלום חייו המתקלף של נער הודי צעיר בשם סאני (דב פאטל, הוא "נער החידות ממומביי"). הבריטים הקפוצים מגלים בעל כורחם את קסמה של הודו במה שמרגיש כמו הדקה ה-89 לחייהם. בסרט השני, החבורה כבר מבוססת במלון וסאני זומם להרחיב אותו, בעזרת תמיכה אמריקאית התלויה במבקר מסתורי שעתיד להגיע למלון, בעודו מתכונן לטקס נישואיו. הבריטים הזקנים, מצידם, ממשיכים לעסוק בענייני אהבה, סקס וקריירה בגיל השלישי. "מלון מריגולד האקזוטי השני" כבר לא מתעסק בהלם התרבות של הבריטים, או בהבדלי תרבויות בכלל. לראייה, הרומן המתפתח בין האורח החדש (ריצ'רד גיר) לאמא של סאני לא מעלה אפילו לרגע את הבדלי המוצא בין השניים. בעוד שהסרט הראשון היה מלא בבדיחות "חם-פה-רועש-פה-מלוכלך-פה ", הסרט השני מתייחס אל התפאורה ההודית באדישות יחסית. כמובן שלו היה מנסה הבמאי ג'ון מאדן (החתום על הסרט הקודם וגם, בין השאר, על "שייקספיר מאוהב") למשוך את הבדיחה, שכבר בראשון היה לה ניחוח גזעני, היינו מקבלים מוצר מרגיז יותר. "מלון מריגולד האקזוטי השני" הוא סרט עייף, אך לא מרגיז."מריגולד השני" עייף בעיקר משום שהוא מרגיש כמו סרט קולנוע שנעשה כמו פרק ארוך מאוד של סדרת טלוויזיה. כמעט כל פרטי העלילה במהלך הסרט ברורים למן עשר הדקות הראשונות. אין בו טוויסטים או חידושים, פשוט המשך סיפורם של דמויות אהודות. אבל אלה אכן דמויות אהודות, משעשעות, מלאות חמלה ובעיקר- מגולמות על ידי שחקנים מצוינים, ובראשם מגי סמית' וג'ודי דנץ. שימו אותן על מסך מספיק זמן, והסרט כבר מקבל כוכב נוסף. לתפקיד "הדמות הגברית המובילה", אותו אייש בסרט הראשון טום וילקנסון הנפלא, אשר נעדר מההמשכון (לא שהיה ניתן להחזיר אותו), נכנס ביל ניי. ניי, הנהדר בדרך כלל, ממשיך לגלם כאן את התפקיד האנמי יחסית ששיחק בסרט הראשון. למזלו, גויס ריצ'רד גיר כשחקן חיזוק, בתפקיד שקצת מרגיש מביך עבורו. תשאלו את עצמכם: האם באמת רציתם לראות את הקצין והג'נטלמן רוקד בנאמבר בוליוודי? גם טאסימה גרייג מ"אפיזודס" מפציעה בסרט הזה בתפקיד חסר חשיבות אמיתית. לכן, דמותו של סאני עולה בחשיבותה, ובפרט יחסיו המרגשים עם גברת דונלי, הרי היא מגי סמית'. זאת, יותר מכל, היא הבחירה החכמה ביותר שעשה מאדן בסרט הזה ורגעי החסד הם ברובם בסצנות של השניים ביחד. מנגד, רומן הכן-לא-כן בין ג'ודי דנץ' וביל ניי כה צפוי שהוא מרגיש כמו התארכות מפלצתית של סצנה סוגרת אחת שהייתה יכולה להתווסף לסוף הסרט הראשון.ולסיום מילה על גזענות וקולוניאליזם: יש משהו מעליב בחיבור בין "זקנים" ו"הודים" כפליטי החברה "הנורמלית", הלבנה והצעירה. ההיררכיה בין השניים בולטת כאשר סמית' ופאטל מגיעים לארה"ב בפתיחת הסרט ובעוד שההודי מתרפס בפניהם, הבריטית נזעמת על כך שהם לא יודעים לעשות תה כראוי.מי שראה ונהנה מ"מלון מריגולד האקזוטי", לא יוכל שלא לראות וליהנות מהסרט השני. הם בריטים, הם זקנים וחרמנים, זאת הודו, היא מרגשת ומצולמת יפה, אלה שחקנים טובים, זה במאי חסר יומרות, מה רע? מי שלא ראה, כאמור, עדיף שתלכו לראות את הראשון. "מלון מריגולד האקזוטי השני" פשוט- שני לו.