אחותנו הקטנה ביקורת סרט

"מעשה אמנות או מעשה יום יום..." שרו פעם מוניקה סקס ב"פצעים ונשיקות". שאלתי את עצמי את אותה שאלה כאשר צפיתי ב"אחותנו הקטנה" סרטו המתיש והמשמים של הירוקאזו קורה-אדה ("סיפור משפחתי") המתבסס על מנגה. שאלתי את עצמי אם אני מפספס משהו. שאלתי את עצמי האם אני כמו אחד מאותם תיירים במוזיאון שלא מצליחים לזהות עד כמה טובה יצירת אמנות מסוימת וחושבים שהיא בעצם איזה שרבוט. בסופו של דבר הגעתי למסקנה ש"אחותנו הקטנה" הוא לא מעשה אמנות, אלא מעשה יום יום או שרבוט תסריטאי המתחזה ליצירת אמנות. צפייה בסרט היא שוות ערך להצצה דרך חור המנעול אל תוך דירתם של השכנים. מין יום בחיי השכנים והאמת היא שהיום הזה לא ממש מעניין.הסרט עוסק בשלוש אחיות אשר חיות ללא הוריהן בבית גדול. אביהן עזב לטובת אישה אחרת ואימן גם היא יצאה מהתמונה. לאחר שאביהן נפטר, הן מגלות שיש להן אחות למחצה. הן פוגשות אותה בהלוויה ומזמינות אותה לגור עימן. כך שלושת האחיות הופכות לארבעה. אם אתם מצפים לקונפליקטים קשים, התרחשויות מסעירות, דילמות קריטיות וקשיי קליטה של האחות החדשה, תפסיקו לצפות כי גם בבית הספר החדש שלה מקבלים אותה בזרועות פתוחות. הסרט זורם על מי מנוחות. רוב הזמן האחיות אוכלות בבית או באיזה מזנון וכשהן לא אוכלות הן מדברות על אוכל ונזכרות בעבר. אפילו בסרטי שפים האוכל מככב פחות. כמו כן הקשר בין אוכל לזיכרון מעולם לא נראה תפל יותר. "אחותנו הקטנה" מרגיש כמו אקספוזיציה אחת ארוכה ומתמשכת למשהו שאמור להתרחש. הוא מרגיש כמו אוסף של קטעים שירדו בעריכה מתוך סרט טוב. כל רגע ציפיתי שהנה, השעמום ייגמר ויקרה משהו. לבסוף כשקורה משהו, אפילו מוות, זה כל-כך חסר משמעות, יומיומי ומגיע לפתרונו בקלות עד שבקושי שמים לב שהוא קרה.אין לסרט הזה עליות וירידות אלא לכל היותר פסי האטה. "אחותנו הקטנה" הוא סרט הנה-מה-טוב-ומה-נעים-שבט-אחיות-גם-יחד אחד גדול. כולם מבינים את כולם ואם לא אז אחרי דקה וחצי כל הבעיות נפתרות. הסרט אמנם מצולם יפה, מבוים מעולה וגם המשחק טוב, אבל כל זה לא מחפה על כך שהוא סתמי להחריד, ארוך יתר על המידה והסרט הכי מתיש לצפייה שיצא לי לראות בתקופה האחרונה.