ברש ביקורת סרט

אחרי סיבוב פסטיבלים מרשים ברחבי העולם (וגם כאן בחיפה) עולה "ברש", פיצ'ר הביכורים המדובר של מיכל ויניק, לאקרנים ומביא עמו משב רוח מרענן לנוף הקולנוע הישראלי. סרטיה הקצרים של ויניק עוררו הדים בארץ ובעולם ולא בכדי, וכתיבתה הייחודית הפתיעה ובלטה גם על המסך הקטן ("המקוללים", "מי נתן לך רישיון"). "ברש" הוא עוד תוצר שניתן להוסיף לשרשרת ההצלחות הזו שמסמנת את ויניק כקול בולט וייחודי.זהו סיפורה של נעמה, תיכוניסטית משועממת שתחביביה כוללים שיטוטים עם חברותיה בפרבר האפור בו היא מתגוררת, מסיבות, אלכוהול ופלאפון. אבא שלה מתנהג כמו דביל, אמה מנותקת ואת הדרמה האקראית מספקת אחותה החיילת ליאורה, שנוהגת להיעלם, להכניס את הוריה לפאניקה ולחזור הביתה במעין ריטואל אנוכי רפטטיבי. גם הפעם ליאורה נעלמת, אבל נעמה עסוקה בכלל בדנה הרשקו, תלמידה חדשה שסוחפת אותה למסע מסעיר של סמים ובילויים מסוג אחר. הלב שלה עמוס ברגשות חדשים ושונים שמציפים אותו ואין לה פנאי לקחת חלק בדרמה המשפחתית שנכפית עליה. ובכל זאת – ההורים חושבים שהפעם זה שונה כי הם מגלים שלליאורה יש חבר ערבי, והיא לא חוזרת. החיפושים נמשכים ונעמה הופכת מנוכרת יותר למשפחתה ומתאהבת בדנה עד מעל לראש. יש בסרטה של ויניק את כל המרכיבים הנכונים לסרט נעורים מוצלח, תהליך התבגרות, אווירה וכמובן אהבה. לא משהו שלא ניתן למצוא בשפע סרטים אמריקאים מסוג זה, אבל חשוב להדגיש – שמדובר בעניין שדווקא כל כך חסר בקולנוע הישראלי. איני רוצה ליפול למלכודת "אין עוד סרט ישראלי שעשה זאת", אבל הפן הזה בהחלט נעדר כמעט מהנרטיב המקומי וחבל שכך. הגיבורות בסרטה של ויניק הן הנערות שחיכיתי לראות על המסך הישראלי. הן נערות שמזכירות לי את עצמי בגילן, הן דמויות אותנטיות שלא ברור למה עד כה לא הייתה התמקדות מספקת בהן.סיון נועם שמעון, נושאת על כתפיה בעוז את הסרט עם תצוגת משחק אמינה ומעוררת הזדהות לצד דביר בנדק הנפלא בתפקיד האב, והתגלית הנפלאה ג'ייד סקורי, שמגלמת את הנערה שכולנו חלמנו להיות כמוה בתיכון, אבל אין לנו באמת מושג מי היא ואיך נראים החיים שלה מחוץ לבועת המגניבות המהפנטת. מעבר למשחק מצוין ראוי לשבח גם את עבודת הארט הנפלאה והעריכה הקצבית של ג'ואל אלכסיס, שמתובלת בפסקול פופי קופצני. למעשה, כל היצירה הזו נראית ומרגישה כמו נערה מתבגרת – תזזיתית, מעורפלת, מרגשת ולפעמים חסרת עכבות. כאמור, בולט כאן גם כישרון הכתיבה הטבעי של ויניק, שמצליחה לשלב הומור ורגש כן וכל כך מעורר הזדהות. המבנה עצמו מעט בעייתי – יש בסרט סצנות נהדרות ומצחיקות אבל גם כמה סצנות מוקצנות שלא כל כך עובדות. כזו היא למשל סצנה בה נעמה, אחיה ואביה נוסעים לכפר קאסם לחפש את האחות האובדת. מצד אחד נדמה שהנושא הפוליטי–בטחוני נתפר לתוך "ברש" בתפרים מעט גסים. מצד שני, חשוב להעלות תמונה כוללת של חיי הנוער בישראל על כל רבדיה ולא ברור כיצד ניתן לעשות זאת מבלי להתייחס לנושא הפוליטי.על רקע הטבח המחריד באורלנדו וקיום אירועי הגאווה השנתיים בישראל בסימן נשים בקהילה הגאה – זוהי זכות לקבל לידינו יצירה כמו "ברש" שהיא קודם כל סוחפת ומהנה מאוד, אך מציפה עמה נושאים נוקבים והיבטים חשובים. כי כשנעמה אומרת "אני חושבת שאני יכולה להיות גם עם בנות" היא מתייחסת לעניין הכי טבעי וטהור שיש – אהבה, רגש שנרקם בין שני בני אנוש שהם קודם כל נשמות לפני השיוכים המגדריים והמיניים שלהם, ולא ברור איך במציאות של ימינו עדיין יש מי שמבקש לחבל בתחושה הטבעית והטהורה הזו.עד שהמציאות תשתנה אפשר ורצוי ללכת לראות את "ברש", להישען אחורה ולהיזכר כמה יפים וברי חלוף הם הנעורים וכמה יפה הוא הקולנוע, בעיקר כשהוא מופקד בידיים מוכשרות כמו אלו של מיכל ויניק.