סרטו החדש של תום שובל ("מכתב לדויד", "הנוער") נפתח עם ליבי (דאנה איבגי, "חמצן") שבורחת, ולא ידוע ממה. היא מתחילה את הסרט כקנווס ריק, שמתמלא לאורכו בפרטים נוספים היוצרים תמונה עשירה שלה. כך למשל מתגלה כי היא מחפשת דמות מסתורית בשם עזרא, שלא ברור מה הקשר שלה אליו ומדוע היא מחפשת אותו כלל. "חיים ללא כיסוי" לוקח את הקהל למעין אודיסאה של החיפוש אחר עזרא, עם מספר תחנות/מפגשים של ליבי עם דמויות משונות ושונות בדרכן.מהר מאוד מתברר כי ליבי היא דמות מהשוליים. היא חובשת בגדים רעועים, חסרת בית ומסתכסכת בקלות עם אחרים. יש לה הרבה מה לומר, ומילותיה מתבטאות לסירוגין כמונולוג פנימי הפונה ישירות למצלמה וכאמירות בוטות הנאמרות ישירות לדמויות האחרות. האפיון של ליבי יוצר דמות שיכולה להיות מצחיקה, מלחיצה ולעיתים אף מעיקה – אבל אנושית לפני כל דבר אחר. היא ממחישה, על אף תכונותיה הקיצוניות, רצונות שכל אחד ואחת יוכלו להזדהות איתם; בראשם הרצון לחירות: להחליט מה ייכנס לך לגוף, היכן להיות ומה לעשות עם חייך. תגלית המתבררת לקראת סיום הסרט מסדרת את תפיסת הצופים לגבי דמותה, מבלי להסביר יותר מדי, ונעשית בצורה רגישה שרק מעצימה את אנושיותה. מבלי לגלות את פרטי התגלית, ניכר במהלך הצפייה ולאחריה כי שובל עשה עבודה מעמיקה בכתיבת הדמות.
פרסומת
העבודה על הסרט החלה כבר בשנת 2018, עם סרט קצר בכיכובה של איבגי בשם "הכל כישוף", שיצא כחלק מסרט האנתולוגיה "וויס אובר". שובל חש חוסר מיצוי כלפי דמותה של ליבי, ומשם החל בעבודה על "חיים ללא כיסוי" כמעין הרחבה לסרטו הקצר. הסרט היה מועמד לפרסי אופיר בכמה קטגוריות, ובין היתר על עבודתה של דאנה איבגי, שאמנם לא זכתה בפרס, אך אין כל ספק כי ביצועה הצדיק את המועמדות. כל הערכים שתוארו קודם יוצאים לאור הרבה בזכותה, וייתכן שזה לא רק ביצועה הקולנועי הטוב ביותר, ולא רק הביצוע הטוב ביותר בקולנוע הישראלי אשתקד – אלא אחד הביצועים הקולנועיים הטובים ביותר בעולם כולו בשנה שעברה.שאר מרכיבי הסרט זוכים לאותה מצוינות כמו ביצועה של איבגי. שחקני המשנה מבריקים, ובפרט זה של פירה קנטר ("סודה", "סובייצקה"), המגלמת אישה מבוגרת שאצלה שוהה ליבי חלק ניכר מהסרט. דמותה של קנטר, בדומה לשאר דמויות המשנה, מייצגת שוליים אחרים: שולי הבדידות בעיר הגדולה ותחושת חוסר המיצוי. ליבי, על אף בעיותיה האישיות, קוראת היטב את דמותה ומרגישה בכאבה. תבנית עקרונית זו חוזרת גם בדמותו של מנשה נוי ("מי מפחד מהזאב הרע"), שמנסה לסייע לליבי. אתגריו גלויים הן לקהל והן לה, ובמקביל הם מציבים בפניה דילמות חדשות ובלתי מוכרות. דמויות המשנה הללו, כמו ליבי עצמה, בולטות באנושיותן, עם כל החספוסים של חיים אמיתיים שעוצבו בכאב ממושך ובחוויות קשות.
גם הצד הטכני של "חיים ללא כיסוי" מצוין. הצילום של מידן ארמה ("אנשים שהם לא אני") מתאים את עצמו להלך הרוח של ליבי, שיכול להיות רגוע ולהפוך תוך רגע למותח ולמצלמה רועדת שזזה עם הדמות במסעה. ברמת הצבע, הנראות ניחנת בחשיבות משל עצמה: הצבעים אינם דהויים, אך הם מדגישים את האפלה במקומות השונים שבהם מתרחש הסרט. זוהי נראות שאינה מציאותית לגמרי, אלא מעט חשוכה בהתאם לסיפור המסופר. הפסקול של בן פרוסט ("אפל") בולט במיוחד בסצנות המתח והמרדפים, תוך שימוש בסגנונות מוזיקליים רועשים ואף תעשייתיים. דבר זה אינו מפתיע בהתחשב בכך שהמלחין שימש בעבר כגיטריסט וקלידן בלהקת הרוק הניסיוני Swans, בעת הקלטת אלבומם The Beggar.זוהי יצירת מופת נוספת של תום שובל, קולנוען שהוכיח את עצמו פעם אחר פעם. מעבר לעשייה הקולנועית המבריקה, הסרט עובד גם כחוויה מטלטלת, מצחיקה, מרגשת ומעל הכל אנושית. בתוך עולם אפל של המטרופולין הישראלי, שובל מאיר זרקור על דמויות שהקולנוע אינו נוטה להציג. ב"חיים ללא כיסוי" הן מוצגות בלי פשרות, בלי פילטר – והתוצאה פשוט מבריקה.
קשה לדרג סרט שאחרי 20 דקות חתכתי ממנו. דנה איבדי שחקנית מצוינת אבל.. דיבור כל כך מהיר, קללות, דפיקות בלתי פוסקות בדלת.. לא ברור מה זה הסרט הזה שנראה כמתחרה ראוי לסרט טרופיקנה ונראה ככזה שבעיקר מבקרי קולנוע יהללו.
חיים ללא כיסוי - הוא סרט ישראלי קשה לצפיה, עצוב מאוד וכל כך מדכא. אני לא יכולה להמליץ לצפות בו. סורי. ונכון חבל על ה 10 ש"ח. יש סרטיפם הרבה יותר מהנים.
יש סרטים שהם טעם נרכש, ויש סרטים שהם פשוט טעות רבתי. חיים ללא כיסוי שייך לקטגוריה השנייה. מדהים לראות איך מבקרי הקולנוע מתמוגגים מכל פריים, בעוד הקהל השפוי בורח מהאולם תוך 20 דקות. כנראה שמבחינת המבקרים, ככל שהסרט יותר בלתי נסבל, ככה הוא יותר חשוב.
במרכז הקרקס הזה עומדת דנה איבגי, שמברברת את עצמה לדעת במונולוגים תלושים שנשמעים כאילו נכתבו במחולל טקסטים יומרני. ואם זה לא מספיק, הבמאי החליט לפנק אותנו בצילומי תקריב מכוערים ומפחידים, שתוקעים לצופה את הנקבוביות של השחקנים ישר בתוך הפרצוף. זה לא אמנותי, זה פשוט מטריד ויוצר תחושה קלסטרופובית של תאונה בשידור חי.
לגבי הסוף? לא היינו שם כדי לראות תודה לאל, אבל אפשר לנחש: בטח עוד שעה של שתיקות, מבטים בוהים בקיר, ואיזה סיום "פתוח" שבו המבקרים ימצאו משמעות קיומית ואנחנו היינו מוצאים רק עוד סיבה להתעצבן.
אני עדיין בחרדות שהחברים שלי ינתקו איתי קשר בגלל שהמלצתי על הדבר הזה. המבקרים אולי יכתבו על זה דוקטורט, אבל אני רק מחפש דרך לפצות את החברים שלי על הערב שהלך לאיבוד.
בשורה התחתונה: אל תאמינו לביקורות המהללות.