השילוב של אסי דיין עם שלישיית הגשש החיוור והסאטירה הנוקבת על צה"ל אחרי מלחמת יום כיפור הפכו את "גבעת חלפון אינה עונה" לאחת הקומדיות המצליחות ביותר בתרבות הישראלית. סרט מיתולוגי, שכבר עם יציאתו למסכים הפך לאבן דרך תרבותית בזכות תסריט אלמותי שכלל משפטים שהפכו לחלק מהקאנון התרבותי כמו: "שעה אני מחפש את הים" וכמובן השיר "תן לשים את הראש על דיונה" ודמויות בלתי נשכחות כמו ג'ינג'י וקונסה. הסרט הציג יכולת פנומנלית לפרק לגורמים את האתוס הצבאי באמצעות אבסורד קומי גאוני, שהגדיר מחדש את ההומור המקומי. "גבעת חלפון אינה עונה" היא קלאסיקה על-זמנית שאי אפשר לשחזר או להמשיך.קבלת הקביעה הזו כעובדה היא הצעד הראשון והנכון שעושים ארז בן הרוש, אילן רוזנפלד, מאיה סובול, אייל אפטר וליאור דיין, יוצרי הסרט "גבעה 338". לא מדובר בסרט המשך או חידוש, אלא בסיפור, בדמויות ובתקופה חדשים לחלוטין – אף שכל אלה נשענים במידה רבה על יצירת המקור, לעתים אף יתר על המידה. הכל מתחיל בבסיס צבאי קטן, שכוח אל ונשכח אי שם בבקעת הירדן. הבסיס כל כך מיותר, שרק החיילים הגרועים ביותר בצה"ל מאכלסים אותו. השער כלל אינו מגודר, ורק שני חיילים מנומנמים שומרים עליו בש"ג. הרמטכ"ל מטיל על סרן רן שם-טוב (אברהם ארנסון) לפקד על פינוי הבסיס, אבל הוא אינו מתאר לעצמו שייתקל בהתנגדות נחרצת מצד יושביו: מפקדת הבסיס, אב שמתגורר בבסיס (אלי יצפאן), נוכל ביטקוין (שחר חסון) ועמית (קים אור אזולאי), חברת הילדות המיתולוגית שבה היה מאוהב. כמו במקור, גם כאן הסיפור מתפצל לעשרות סיפורי משנה ומצרף אליהם חבורת מאפיונרים בראשות מאיר סוויסה, סינים ובדואים.
פרסומת
המעריצים הוותיקים של הסרט המקורי יקבלו לא מעט קריצות מתוקות, אך נדמה שיוצרי הסרט מכוונים דווקא לקהל צעיר יותר. יצפאן, חסון, פוליאקוב, רוזנפלד ופרידמן הם רק חלק ממיטב הקומיקאים של שנות האלפיים, והם מספקים מנת נוסטלגיה שמזכירה לעתים מערכון מוצלח של "אחד העם" או "שבוע סוף". אפילו אורי גוטליב קופץ לומר שלום במבטא בדואי. זה לא נגמר שם, אלא ממשיך גם לסוג ההומור שהסרט מציע. מהמבטאים המוצלחים של יצפאן, דרך המשחק המשוגע של פוליאקוב (שבאמת נהדר לראות אותה שוב על המסך) ועד לאזכורים על "אלי אקספרס". המעריצים הוותיקים של הסרט המיתולוגי אולי לא יבינו חלק מהבדיחות, אבל כאן גם טמון היתרון הגדול של "גבעה 338", לצד חולשתו המרכזית: זהו קודם כל סרט שעומד בזכות עצמו. מלבד הופעת אורח מוחמצת של אחת הדמויות מהסרט המקורי, אין קשר עלילתי אליו. מדובר בתקופה אחרת ובהומור מסוג שונה לחלוטין. אפשר היה לשנות את שם הסרט או להפסיק לשווק אותו כסרט מחווה ולקבל תוצאה אף יותר טובה. אין שום פסול בכך שהסרט עומד בפני עצמו; להפך. דווקא הסיפורים החדשים הם שמטאטאים את האבק מהבסיס ומעניקים משב רוח רענן לז'אנר הקומדיות הצבאיות.
הסרט מראה מה השתנה במהלך ה-50 שנה שעברו מאז ש"חלפון" כיכב על המסכים. במקום סמלי הצבר והגבריות שהציג הסרט המקורי, החיילים בצה"ל כיום מגוונים יותר מבחינה מגדרית, אתנית וגם נפשית. השחקן גל לינקר מגלם אפסנאי עם תסמונת דאון ויוצרי הסרט לא מפחדים לצחוק עם הדמות הנהדרת אך גם לפאר אותה כשצריך. כאן בולטת הכתיבה הסאטירית של כל חברי צוות הכותבים שבדומה לאסי דיין הגיעו לשחוט פרות קדושות, לצחוק קצת על חיילי צה"ל, הג'ובניקים והמורעלים כאחד, ובמיוחד על הפיקוד בצה"ל.הבעיות מתחילות דווקא ברגעים שבהם "גבעה 338" מפנה את מבטה לאחור ומנסה לשחזר, כמעט אחד לאחד, את ההומור של הגשש ואת אותם רגעים חד-פעמיים שיצר אסי דיין. מדובר במשימה בלתי אפשרית. "גבעת חלפון" הוא תוצר של תקופה, כימיה נדירה של יוצרים שפעלו בדיוק ברגע הנכון בהיסטוריה הישראלית. הניסיון להחיות אותם מחדש, אינו מחמיא לאיש מיוצרי הסרט החדש. גם אם ההפקה גייסה את מיטב הקומיקאים שפועלים בישראל כיום, איש מהם אינו מצליח לשחזר את הקסם הכמעט בלתי מוסבר ואת הנוכחות שהפכו את חברי הגשש החיוור לאגדה על-זמנית.
סרט נחמד ומצחיק. החיוך אולי לא ירד לי מהפנים אך הסרט היה קצת משעמם וחסר פואנטה ויחוד. אהבתי, הוא מתאים לאנשים שאוהבים סרטי קומדיה ישראלית ורוצים להרגיש אולי טיפת נוסטלגיה חדשנית. אבל מבחינת איכות הסרט, העלילה, התסריט וההומור עצמו הכל היה בינוני מינוס. ניכרת ההשקעה בסרט אך לא מספיק. צר לי.
סרט מאכזב, לא מצחיק וממש לא עשה חסד וכבוד לסרט המקור. צוות השחקנים מרשים וכולל כאלה שעל הנייר יכולים מאוד להצחיק כמו טל פרידמן , שחר חסון ואלי יצפאן אבל התסריט בינוני מאוד וכמות הצחוקים באולם הייתה מינורית. בקיצור, לא ללכת!!
טל פרידמן
