הסרט "ברנינג מן", שזכה לאחרונה בפרס הסרט הטוב ביותר בטקס הקולנוע הממלכתי (הטקס בחסות משרד התרבות שבא כחלופה לטקס פרסי אופיר), הוא חלק מגל היצירות הישראליות שנולדו ברקע אירועי השביעי באוקטובר. זהו אירוע לאומי -טראומטי שהשפעותיו ממשיכות לחלחל אל הקולנוע המקומי, כשיותר ויותר יוצרים מבקשים לעסוק במחיריה של מלחמה מתמשכת ובמקומו של הצבא בתודעה הישראלית. "ברנינג מן" עוסק בנושאים הנפיצים האלה "על יבש" ובצורה מאוד חלבית, ללא אמרה אמיצה או עצמאית של ממש. זה סרט שנראה כאילו נעשה במחולל הקלישאות הלאומי, בניסיון לרצות את כולם עם סיפור שלא ממריא, שמציג בעיקר שורת דיאלוגים רדודים על כוס קפה שחור ברקע המדבר.הסרט, שכתב וביים איל חלפון והפיק מרק רוזנבאום, מציג זווית נוספת על הקונפליקט ההולך וגובר בישראל בין האינדבידואל לבין הממסד, תוך שאיבה רעיונית מפסטיבל הברנינג מן. הפסטיבל, שמתקיים למעלה משני עשורים בנבאדה שבארצות הברית, נהפך לסמל לביטוי עצמי רדיקלי ולחירות מתרבות ממוסדת וקפיטליסטית. הרעיונות האלו ניסו להשתקף בסרט, אבל הם נותרו ברמת הדימוי בלבד, אולי במחווה מסוימת לגרסה המקומית של הפסטיבל: 'המידברן', אירועים שנהפכו עם השנים לזירה אינסטגרמית רוויית הייטקיסטים עשירים. הסרט משתמש באסתטיקה של תרבות אלטרנטיבית כקישוט, כשהמעטפת הכללית נראית כאילו שאובה מסרט תעמולה של דובר צה"ל.
פרסומת
העלילה עצמה דלה למדי. שי אביבי מגלם את יונה, אב שמסיע את בנו החייל הקרבי לבסיס בדרום על רקע מתיחות ביטחונית שמתרחשת בארץ. לאחר הפרידה מבנו, מחליט יונה להישאר במדבר מתוך חרדה הולכת וגוברת באשר לגורלו של בנו. ההמתנה של יונה מתפתחת למסע אישי מעין טריפי במדבר, במהלכו הוא פוגש דמויות מזדמנות שמייצגות טייקים שונים על ישראליות, יהדות ונפש האדם האוניברסלית. ההשראה שהסרט לקח מ”אישה בורחת מבשורה” של דוד גרוסמן היא ברורה, אולם העלילה לא ממש מתפתחת מעבר לסיפור הראשוני. הקולנוע הישראלי לא מהסס להציף את הסיפור של האינדבידואל שיוצא למסע שדים אישי מול הממסד הלאומני הישראלי. דוגמא ליצירה אפקטיבית מאוד כזו שיצאה לאקרנים השנה היא הסרט "כן" של נדב לפיד. עם זאת, בשונה מ"כן", "ברנינג מן" בעיקר מוציא תחושה של לא. ככה לא עושים קולנוע אפקטיבי.וזה חבל, כי בליבה של הסרט יש פוטנציאל לסיפור יוצא דופן שלוקח השראה מז’אנר “האדם לבדו במדבר”. זהו ז’אנר קולנועי ותיק עוד מימי המערבונים. כשהוא נעשה בצורה מוצלחת, היצירות בו מציגות את היעדר תחושת השליטה והזהות של גיבוריו על רקע המציאות הכאוטית וחסרת הגבולות של המדבר. דוגמאות לסרטים כאלה הן "פחד ותיעוב בלאס וגאס" או "ארץ קשוחה" שהציגו את הרעיונות האלה באמצעות דמויות קיצוניות, ותחושת אי־נחת מממכרת ומתמשכת. "ברנינג מן", לעומת זאת, בוחר בנתיב נוח: טשטוש זהות מינימלי, סצנות צפויות ודימויים שחוזרים על עצמם. במקום מסע נפשי אמיתי, מתקבל רצף סצנות שמסבירות את עצמן יתר על המידה, כאילו חוששות לא לאבד אף צופה בדרך.
הבעיה המרכזית של הסרט היא עומס קלישאות ותחושה מתמשכת שהוא נעשה במכוון כדי להתחנף לגופי התרבות הממלכתיים. יש כאן לקט של מיינסטרים ישראלי אה-לה "טירונות" של האחים ברבש. גברים שנפתחים רגשית מעל קפה שחור, דיאלוגים שנשמעים כמו סרטוני הסברה או חומר לבחינת הבגרות הישראלית בהשראתו של השר מיקי זוהר, ונגיעות שטחיות בדת וברוחניות. לעיתים התחושה בצפייה בסרט מעוררת חוסר נוחות של ממש, עם הרגשה שקשה לברוח ממנה שדימויים מסוימים הוכנסו במכוון כדי לקרוץ למוסדות הממשלתיים שתומכים תקציבית בקולנוע הישראלי. סצנה אחת, שבה דמות אלימה פוגעת באב לקולנוען ביקורתי מרגישה פחות כמו רגע דרמטי ויותר כמו הצהרה פוליטית זולה.שי אביבי, בהיותו שחקן מצוין, עושה את העבודה הלא פשוטה ומחזיק את הסרט על גבו ומצליח ליצוק אנושיות לדמות שנכתבה באופן סכמטי. גם סוזנה פפיאן ("סובייצקה"), בתפקיד צעירה מפסטיבל המידברן, מביאה חן ומצליחה לשקף גישה משוחררת לחיים בדמות שהיא מגלמת. יחד עם זאת, הסצנות של אביבי ופפיאן עטופות בתחושה קרינג'ית. המפגש המאולץ בין העולם השמרני שמייצג כביכול האב לבין עולם הניו-אייג' שמייצגת פפיאן נותר תלוש, מאולץ ולעיתים מביך. החיבור הזה מקבל משקל טעון במיוחד על רקע הטראומה של מסיבת הנובה והצלקת המדממת שספגה סצנת התרבות האלטרנטיבית בישראל. חבל שאם כבר מעלים בסרט עיסוק שכזה, היוצרים לא בחור להתעמק בו יותר או להגיד אמרה של ממש על הקוטביות הזו, אלא להסתפק באזכורים שטחיים."ברנינג מן" מצטייר כסרט שמבקש לייצא נרטיב ישראלי מוסכם וככל הנראה זוהי הסיבה שהוא קטף את הפרס בטקס בחסות הממשלה. הנרטיב שמצטייר מציג את ישראל כמדינת מדבר קשוחה, השרויה במלחמה תמידית, מיליטריסטית ומאצ'ואיסטית. זהו קולנוע שמעדיף להנמיך להבות במקום להצית דיון נוקב של ממש ומחליף מורכבות ברצון להתחבב באופן רדוד על כולם, מהמג"ד ועד ההיפי. בסוף התחושה הכללית היא של פרופגנדה בחסות צה"ל.
לא סרט רגיל אלא "קטע" בחייו של אב לחייל קרבי החי בחרדות ודאגות שמשביתות אותו מכל פעילות שלא קשורה לבנו.
למדתי שאפשר להיות "פוסט טראומתי" ללא שום טראומה אישית.
זה סרט מופלא עם משחק נהדר של שי אביבי וסוזנה פפיאן. התסריט, המשחק, הבימוי והצילום. בסיום יצאתי פיזית מהסרט אבל הסרט המשיך להדהד בתוכי. יצירה ישראלית עוצמתית וחשובה.
סרט מעולה. מרגש, וחזק,
תחושת השתקפות והזדהות שלנו - הורים לחיילים , ועוד יותר הורה לחייל/ת. קרביים .
בסרט מפגש עם דמויות ישראליות רבות ומוכרות, שאנחנו מכירים.
משחק מופלא ומצוין של שי אביבי.
מאוד מומלץ
שלח/י
שי אביבי
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות