האם נידונו מכאן והלאה לקולנוע פוסט-טראומטי, בצל האסון הכבד ביותר בתולדות מדינת ישראל? בין אם במכוון או לא, כמעט בלתי אפשרי מצד יוצרי הקולנוע הישראליים שלא לעסוק (במפורש או במרומז) ב-7 באוקטובר, במלחמה ובהשפעותיה. אז איך יוצרים סרט שמתמודד באופן חשוף עם שכול וכאב מבלי ליפול לקטגוריית ה"הסברה" או עוד שיר הלל להרואיזם? "על כלבים ואנשים", סרטו החדש של דני רוזנברג ("החייל הנעלם"), שמגיע אלינו לבתי הקולנוע אחרי סיבוב פסטיבלים בוונציה וחיפה, הוא צעד מסקרן – גם אם לא החלטי – בכיוון זה.כמעט סרט גרילה, "על כלבים ואנשים" צולם בקיבוצי העוטף כחודש לאחר ה-7 באוקטובר, כשגורלם היה עדיין בעלטה. אז יצא רוזנברג עם צוות מצומצם ושחקנית אחת - אורי אבינועם (שמאז הפכה גם לזוכת פרס אופיר) – ועלילה בדיונית בלב טראומה אמיתית: דר, נערה שפונתה מקיבוץ ניר עוז, שבה בחשאי אל ההריסות בכדי למצוא את כלבתה האובדת. בדרכה היא פוגשת בתושבי המקום האמיתיים (קשיש שניצל, גננת שמתאבלת על הגן שנשרף וכו') שמתמודדים בזמן אמת עם תוצאות האסון.
פרסומת
ספק דרמה, ספק סרט תיעודי, ובעיקר ניסוי קולנועי, "על כלבים ואנשים" נותן פתחון פה לניצולים ולמראות עצמם, אלו שנבלעו בזמן אמת בתוך הכאוס וסיפורי הגבורה. סרטו של רוזנברג אינו מבקש להיות צפייה קלה, אלא להציג את העדויות האנושיות ללא פילטר. כך, הוא אינו גם מסתיר אמרות קשות יותר, כאלו שלא בהכרח יהיו כה נוחות לקהל באולם, מצד נפגעי ה-7 באוקטובר על התושבים העזתים – אלו שקוראים להשמדה כוללת ואלו שדווקא משוכנעים שזה הזמן להשכין שלום; כל אותה העת, דר גוללת בחשבון הטלגרם שלה, ונחשפת לשברירי זוועות (לא מצונזרות) משני עברי הגבול.באופן זה, סרטו של רוזנברג אינו רק מחזה נדיר בנוף הישראלי בכך שהוא אינו חושש להציג את קשיי המלחמה שמרבית הציבור או נבחריו מעדיף להכחיש (אל תגלו לשר התרבות מיקי זוהר), אלא בכך שאין בעניינו לנצל כל אלמנט של הטראומה למטרה זו או אחרת – לא פוליטית, לא הסברתית, לא להגברת המורל - ולא לשפוט את האנשים אותם הוא מתעד. למעשה, נדמה שאין אוניברסלית מהמנטרה שעולה מתוך כל אותן העדויות - רוע אנושי, לא משנה המבצע או המטרה, סובב אותנו כל הזמן.
עדיין, אותה גולמיות ובוסריות, שמאפשרת להתחבר לרגש הלא מצונזר של העדויות, הופכת את "על כלבים ואנשים" לחוויה לא אחידה בטבעה. חוזקן של העדויות נחלש כשסצנות אלו הופכות רפטטיביות וגורמות ליצירה שמנסה ככל שביכולתה להידמות למציאות להרגיש מלאכותית. גם אבינועם, שחקנית מצוינת ככל שתהיה (והיא אכן כזו), לא יכולה להציל את הסרט מלהרגיש לעוס לעיתים, כשהוא שוב שב לאותם דימויים שעשה כה טוב בפעם הראשונה.חשוב לזרוק מילה טובה לאסתטיקה המעניינת של הסרט; אם היה יוצא לפני כ-80 שנה, אולי היה מסווג כניאו-ריאליסטי. כשם אותם סרטים גדולים של ויטוריו דה סיקה ("גנבי האופניים") ורוברטו רוסליני ("גרמניה שנת אפס" הוא סרט שעולה לא ראש לפעם במהלך הצפייה בסרט זה), סרטו של רוזנברג נותן לטבע לדבר ולדמויות שלו, ולקהל, לחוש את מימדי ההרס, את החיים שהיו ואינם, ואת אלו שלבסוף משלמים את מחיר המלחמה. תוך כך, הוא מתכתב גם עם סרטי מלחמה אייקונים בקולנוע הישראלי ואיך אלו מעצבים את זיכרון המלחמה המקומי, כמו סיקוונס אנימציה קצר שמרפרר באופן מובהק ל"וואלס עם באשיר" (דוד פולונסקי, המאייר של אותו הסרט, עבד גם על קטע זה).האם "על כלבים ואנשים" ייכנס לספר הקולנוע הישראלי כסרט ששינה את התפיסה הציבורית כלפי מה שנכון ולא נכון להציג לגבי ה-7 באוקטובר? קשה להגיד, וקשה לחשוב שרוזנברג מתיימר לשנות סדרי עולם עם סרט זה. הוא פועל בעיקר מתוך דחיפות, ואולי הדבר הדחוף ביותר שירצה שנבין הוא שאולי בכל זאת כלבים עדיפים על אנשים.
"תרפיה קולנועית"
על כלבים ואנשים (עמוד סרט)
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות