קובו: אגדה של סמוראי ביקורת סרט

עד לפני כמה שנים זה לא היה "מגניב" לראות בקולנוע סרטי אנימציה, הם נחשבו לילדותיים ולכאלה ששווה לראות בטלוויזיה בבית. כיום נראה שהמצב השתנה לחלוטין בזכות סרטי אנימציה רבים שמכניסים מאות מיליוני דולרים ברחבי העולם, הופכים לתופעות של ממש גם אצל מבוגרים ולפעמים זוכים למעמד של קלאסיקות. "פיקסאר" ו"דיסני" שולטות כיום בעולם האנימציה ללא עוררין, אך אין זה אומר שחברות אחרות לא מתחרות בהן, ולפעמים גם מצליחות להתעלות עליהן. "לייקה", אולפן אנימציית הסטופ-מושן, הוא כזה שלא מתבייש לתת בראש למתחרים, ובמקרה של סרטם החדש הוא גם עושה זאת בהצלחה מרובה."קובו: אגדה של סמוראי" הוא סרט הרפתקאות המתרחש ביפן העתיקה ומתמקד בקובו, ילד החי עם אמו החולה במערה. קובו בעל העין האחת מגיע בכל בוקר לכפר הסמוך כדי לעזור לו ולאמו להתפרנס בכך שהוא מספר את סיפורו של הסמוראי המפורסם האנזו ועל הקרבות שניהל עם מלך הירח, זאת בזמן שהוא מנגן על השמיסן (כלי נגינה יפני) שלו שבאורח פלא מפיח חיים בניירות האוריגמי שקובו מביא איתו. קובו אף פעם לא מצליח לסיים את הסיפור מהסיבה הפשוטה שהאנזו הוא אביו ומלך הירח הוא סבו, והוא עצמו אינו יודע כיצד הסתיים הסיפור בין השניים, אותו אמו לא מגלה לו. ערב אחד ממרה קובו את בקשת אמו ונשאר מחוץ למערת מגוריו לאחר השקיעה. בתוך כמה רגעים מגיעות אליו שתי דודותיו של אמו, מכשפות תאומות וקריפיות במיוחד, שרוצות לקחת ממנו את עינו השנייה, לבקשתו של אביהן, מלך הירח המרושע. קובו מצליח להימלט מהשתיים, ומוצא את עצמו בסופת שלג עם קופה מדברת ורצינית שתעזור לו למצוא את חליפת השריון האגדית שאיתה יוכל להיאבק ולהביס את סבו. בדרך יצטרפו לשניים אדם-חיפושית משעשע ונייר אוריגמי בצורת האנזו, והחבורה תצא לדרך הלא פשוטה הזו תוך כדי שהם מגנים על קובו מכל משמר ומכל מפלצת מאיימת.כל המסע של קובו וחבריו החדשים מלווה באנימציה מרהיבת עיניים, כזו שתגרום לכם לא להאמין כי מדובר כמעט לחלוטין בבובות קטנטנות וגדולות שמוזזות אט-אט, פריים אחר פריים, על ידי מאות אנשים שעמלו על עבודת הנמלים הזו במשך שנים ארוכות. בין אם מדובר בדמויות האנושיות, במפלצות, בתפאורה או בנופים – העשייה כאן היא מדהימה בכל קנה מידה אפשרי, ואין ספק כי בוצעה כאן מחשבה עמוקה על כל פרט ופרט. אם כל זה לא מספיק, מחשבה רצינית הושקעה גם בתסריט שמעביר בצורה חכמה ועדינה מסרים שונים על משפחתיות, הקרבה והתמודדות עם המוות. עבודת הדיבוב בסרט היא הוכחה נוספת לכך שיותר ויותר שחקנים מצליחים מתייחסים לדיבוב כיצירה לכל דבר, ולא כדרך נוספת להעשיר את חשבון הבנק שלהם. זה מתחיל מארט פרקינסון (ריקון סטארק מ"משחקי הכס") שמביע בקולו רגש רב וכנות מוחלטת ועד השחקנים זוכי האוסקר שרליז ת'רון ומת'יו מקונוהיי, שיודעים איך להעביר בקולם תחושות של נחמה, תמיכה, צער, רצינות, שובבות ואהבה בצורה ששחקנים אחרים היו חולמים עליה. גם רוני מארה בולטת ביכולתה המרשימה להעביר בקולה צמרמורת ופחד בכל פעם שהדודות המרושעות אותן היא מדובבת מופיעות על המסך.את כל היצירה הגדולה הזו מוביל הבמאי טרוויס נייט, שאמנם משמש כנשיא ומנכ"ל "לייקה" וכבן של יו"ר החברה, אך מוכיח פה כישרון גדול באמת, כישרון שכבר פגשנו בו בעבר כשהיה אנימטור בסרטים הקודמים של החברה. נייט נותן כבוד רב לדמויות שלו, לתסריט אותו הוא מספר ולאווירה אותה הוא רוצה ואף מצליח להעביר. הוא נותן שלווה ברגעים המתבקשים ומעניק אקשן מותח ועשוי היטב בדיוק במקומות הנכונים. נייט מוכיח שהוא קיבל את תפקיד הבימוי בזכות הכישרון שלו ולא בזכות קשריו הרבים ומעמדו ב"לייקה", והוא מביא למסך הגדול סרט שיכול להתחרות בסרטי אנימציה גדולים ממנו ללא כל פחד."קובו" הוא מאותו זן של סרטי אנימציה שנוגעים בנושאים שלא תראו בכל סרט אנימציה ממוצע. המוות נמצא באוויר לא מעט, אך היחס אליו הוא של כבוד ולא פחד. המלנכוליה שבו יכולה להפתיע צופים רבים, אך כל מי שצפה בעבר בסרטי "לייקה" לא יופתע מכך. בפני עצמו, וזה הדבר החשוב ביותר, "קובו" הוא יצירה בוגרת ויפה לעיניים שבתוכה יש סיפור עם לב ענק שלא רק תעביר שעה וחצי בהנאה רבה, אלא גם תשאיר אחריה חותם אמיתי.