אווה ביקורת סרט

בכפר סירקין בשנת 1972 חיים יואל הצבר הגאה (אבי קושניר בליהוק שגוי לטעמי) ואווה (אפרת כורם המצוינת). יואל מטפל באווה ניצולת השואה שנדמית כמסתירה כמה סודות מתחת לשמלתה. בני הזוג שותקים בעיקר ומגדלים את בתם היחידה במעין תחושה של סיזיפיות, שלי הזכירה את השתיקות בין בני הזוג ב"לוויה בצהריים". הצופה חש מייד בתחילת הסרט תחושה בלתי מוסברת של טראגיות ומועקה שאופפת את הגיבורים וחודרת אליו.יואל, שעזב את עבודתו כדי לטפל באווה החולה, מחפש את עצמו ונתקל במבנה שככל הנראה שייך לו שבו מתגורר אמיל (גיל פרנק שתענוג לצפות בו). יחסי הצבר והעולה שבא משם, מאותה תופת שהרוב לא שרדו בה, תוביל לגילוי מפתיע לגבי אווה שנוגע לשני הגברים גם יחד. הסרט מלא במטפורות וברמזים, חלקם מעודנים וחלקם לא - כמו אמיל שגר בבית-לא בית, שמלמד על חוסר הלגיטימיות שלה הוא זוכה בחברה, או האופנוע של יואל שהתקלקל וכעת אמיל מתקנו, דבר המרמז על הניסיון לשיתוף פעולה בין הצבר לעולה ועל אולי אופטימיות ותקווה שהחברה הישראלית המתפוצצת מגאווה בשנת 1972 תדע להכיל את האחר והשונה.הבעיה שנדמה שלסרטו של הבמאי חיים טבקמן נגמר לעיתים הכח והוא קופא במקומו ולרגעים אחדים העלילה אינה מתקדמת והצופה משווע לאיזו פיסת תזוזה או משהו שיחלץ אותו ואת העלילה מהמחנק והסטגנציה שאופפים את הגיבורים. "אווה" פונה לנפשם של הגיבורים ומבקש מהצופים להקשיב ולהתבונן, אולם צריך עצבי ברזל ויכולת ריכוז עילאית כדי לעמוד באתגר ובסופו של דבר לצלוח את היצירה הקולנועית הזו שנדמית לעיתים כמחזה של איבסן ופחות כסרט קולנוע. אני מצדיע לטבקמן על תעוזתו ועל אי הפשרות שהוא מפגין בעבודתו, אולם לטעמי בסופו של דבר הסרט קורס מכובד משקלו - וחבל.