הסרט "אלוהי הפסנתר" כשמו כן הוא, מתמקד בנגינה בפסנתר. אך המוסיקה היא רק רקע ושימוש מטפורי לנושאים שהסרט בהחלט כן עוסק בהם: אימהות, ויתור על חלום, אשמה עצמית, זוגיות במשבר, אובססיה וטירוף. כל אלו מתנקזים ליצירה קולנועית לא פשוטה ולא קלה לצפייה.גיבורת הסרט היא ענת, פסנתרנית ברמ"ח עצמותיה. כבר מסצנת הפתיחה ניתן ללמוד על האובססיה שלה לנגינה בפסנתר: למרות שירדו לה המים, היא לא מפסיקה לנגן בקונצרט עד סיום קטע הנגינה. הפיכתה לאם גדעה בבת אחת את כל חלומותיה ושאיפותיה. לכן היא מנקזת את הכול לבנה. היא מנסה בדרכה, להפוך אותו לנגן מוכשר ומלחין מצוין שישבור את תקרת הזכוכית שהיא לא הצליחה לשבור.
פרסומת
בנה מוכיח יכולות נגינה מופלאות וגם מחבר יצירה מקורית יפה, אך האם זה מספיק בשביל להתקבל לאקדמיה הנחשקת? על מנת לוודא זאת, ענת יוצרת קשר עם רפאל, מלחין נחשב שאהוב מאוד על ידי אביה ועל ידה. היא מראה לו את יצירתו של בנה ומקבלת פידבק. נראה שחלומותיה עומדים להתממש – אך אז סוד מעברה של ענת עומד לעלות מעל פני השטח.זהו סרטו הראשון של איתי טל כבמאי שעשה עבודה יפה ורגישה. הוא לוקח אותנו אל תוך עולמה המיוסר והמוזיקלי של הגיבורה באופן הדרגתי וממוקד. עם זאת, בתסריט שכתב טל היו מספר נקודות בעייתיות. ראשית, העלילה מתמקדת בעיקר בענת. אישה אחת שמוקפת סביבה גברים: בנה, בעלה, אביה, אחיה ורפאל – המלחין שהיא מעריצה. השאלה המתבקשת היא היכן הדמויות הנשיות בסרט – היכן אמא של ענת שאין עליה מידע והיכן חברותיה? כמו כן, דמותה מאופיינת באובססיה שלה כלפי נגינה וברצונה להוכיח את יכולותיה לעצמה ובעיקר לאביה. אך אין עליה מידע נוסף שיעזור לפרש את דמותה הכה מורכבת.
שנית, דמויות המשנה סביבה אינן מקבלות כל נפח. הקשר בינה ובין אביה אינו ברור ונותר עמום; הקשר בינה ובין בנה מתאפיין בנתק רגשי ואין ביניהם כמעט דו שיח ממנו אפשר לעמוד על מהות הקשר. גם מערכת היחסים בינה לבין בעלה לא ממש ברורה. הדיאלוגים ביניהם הם סוג של מונולוג. היא שואלת את בעלה היכן היה בלידת בנם והוא אינו עונה. וכשבעלה שואל אותה היכן הייתה בלילה, גם היא אינה עונה. הדבר היחיד שדומיננטי הוא סצנות המין ביניהם (אחת הסצנות הייתה בוטה ולטעמי מיותרת). יש מעטה מסתורין סביב כל הדמויות וקשה לפענח ולפצח אותן.אחד הנדבכים הדומיננטיים ביצירה זו הוא המוזיקה, עליה מתבסס התסריט. יש לציין כי את המוזיקה הנהדרת שנשמעת כתבו רועי שפיגלר והלל טפליצקי. ביצע אותה בצורה יפה ומדויקת הפסנתרן ערן צוירן (יחד עם יצירות קלאסיות אחרות של שופן ובאך). כמובן שהחלק המשמעותי ביותר הוא המשחק. ופה יש לציין את נעמה פרייס שזכתה בפרס השחקנית בפסטיבל ירושלים ומצליחה לסחוב על כתפיה (הצנומות יש לומר) את הסרט בצורה אמינה וטבעית. מדובר בתפקיד לא פשוט ולא קל למשחק. אבל בלי הרבה מילים היא מצליחה לשדר את תחושותיה, מאווייה ופחדיה ואת השינוי הפנימי שחל בה. שאר שחקני המשנה עשו עבודה יפה גם כן. ראויה לציון ליאורה ריבלין בתפקיד קטן אך מאתגר. היא מצליחה לצקת לדמות אמינות ואמפתיות.מדובר בסרט מעניין, מורכב ומטלטל. לוקח לו זמן לשקוע ולחלחל והוא מעורר שאלות ותהיות. הוא משאיר קצוות פתוחים שדורשים התעמקות. זהו סרט שלא מאכיל את הצופה בכפית. להיפך- הוא מצריך מחשבה לאורכו וגם לאחר הצפייה בו על מנת להבינו לחלוטין.
חלש ,מפוספס,מוחמץ. אפשר היה לעשות יותר עם הסרט- העלילה , השחקנים , החיבור הכללי של הסרט. הרגיש לי לא מחובר ומפוספס. מוסיקה טובה ,חבל שלא במינונים גבוהים יותר. היתה אוירה של מיוחדות בסרט, אבל בסך הכל - החמצה.
תסריט נהדר ומעניין. דמויות עגולות ומרגשות. נעמה פרייס במשחק מרתק.
העלילה זורמת ומצליחה לסחוף. התסריט לא לעוס עבור הצופה, משאיר מקום לאנטרפטציה וחיבור סוביאקטיבי.
ממולץ בחום!
לאחר כל הביקורות המהללות, אני מאוכזבת. סרט איטי מאד, הרבה מוזיקה טובה לאוהבי הפסנתר, משחק טוב של השחקנית הראשית אבל מעבר לזה, הרגשתי כל דקה שעברה .לא נהניתי.
