האי של ברגמן ביקורת סרט

מחווה לבמאי השוודי הנודע אינגמר ברגמן ("תותי בר", "פרסונה") כבר קיבלנו השנה בצורת העיבוד הטלוויזיוני של חגי לוי לסרטו "תמונות מחיי נישואין", וכעת תורה של הבמאית הצרפתיה מיה האנסן-לאב להוקיר תודה באופן אחר. סרטה החדש "האי של ברגמן", אמנם חוקר לעומק את משבר הזהות שביצירה ואת העדינות שהייתה לעיתים בסרטיו של הבמאי השוודי, אך בניגוד אליו – הבמאית לוקחת את העניין טיפה יותר מדי ברצינות.כל יוצר מעוניין להידמות לאליל שגרם לו להיכנס לתחום. ואם לא להידמות, אז לפחות לקחת השראה מצעדיו ולהגיע לפסגות אמנותיות לא פחות גבוהות משלו. אך מה שקורה כשבסיס אישיותו של ה"אוטר" ובסיס קיומך שלך סותרים אחד את השני, לפחות מבחינה מודרנית? לדוגמה - תסריטאית צעירה שמעוניינת לקבל את אותה רוח היצירה הבלתי פוסקת ששרתה על אינגמר ברגמן ב-60 שנות פעילותו, אך מגיעה להבנה מהירה שגוף העבודה העשיר שלו הושג לא מעט בזכות היותו איש משפחה כושל (8 ילדים מ-5 נישואים שונים), ואילו היא מעוניינת בעתיד משותף לה ולבתה. את הדוגמה הזו בדיוק מפתחת הבמאית הצרפתייה מיה האנסן לאב ("עדן", "העתיד לבוא") בסרטה דובר האנגלית הראשון, שהתחרה השנה בפסטיבל קאן ובפסטיבל הקולנוע בטורונטו. אז איך אפשר להגדיר את "האי של ברגמן"? שיר הלל לבמאי השוודי הנערץ? סרט לירי על טשטוש הקו בין המציאות ליצירה? או "סרט פסטיבלים" קלאסי ומעט קלישאתי? התשובה היא - הכל מהכל. "האי של ברגמן" מביא את סיפורם של זוג קולנוענים - טוני הוותיק והנינוח (טים רות') וכריס הסקרנית והתמימה (ויקי קריפס; "חוטים נסתרים") - המגיעים לאי השוודי פארו - בו חי ופעל ברגמן במשך מרבית שנות יצירתו הקולנועית, לאחר שנתקל במקום כשחיפש לוקיישן זול לצילומי "מבעד לזכוכית האפלה" - כדי לעבוד על הפרויקטים הבאים שלהם. כ"גרופיז" של ברגמן, הקולנוענים מקווים לתפוס מאותה יצירתיות קסומה ששוררת באי הפסטורלי והניעה את הבמאי ליצירה כה שופעת.הם ישנים במיטה הידועה לשמצה, שבה צולמה התוכנית (והסרט) "תמונות מחיי נישואין", הם תרים אחר אתרי הצילום המפורסמים של ברגמן - הן במסגרת הסיור המודרך "ספארי ברגמן" (כן, זה דבר אמיתי) והן עצמאית; ומתווכחים על איזה סרט לצפות בעותק 35 מ"מ - סרט האימה הפסיכולוגית של הבמאי, "שעת הזאבים" או דווקא הקלאסיקה הנודעת ביותר שלו, "החותם השביעי". אך בעוד טוני מוצא את עצמו בבית וכבר מתחיל בפרץ היצירה, כריס מוצאת את עצמה במערבולת בין המוחשי לבדיוני, ובין היותה קולנוענית לבין היותה אישה. מהרגע שסרטה של האנסן-לאב הופך ל"סרט בתוך סרט", כשכריס מספרת לבן זוגה על התקדמותה עד כה בתסריט - אודות במאית אמריקאית (מיה ואשיקובסקה) שמגיעה לאיי פארו לרגל חתונת חברתה ופוגשת באהובה לשעבר (אנדרס דניאלסן לי) - היצירה הופכת לאינטימית יותר ויותר, ומעלה שאלות מעניינות למדי, דוגמת: למי הזרקור צריך להינתן במערכת יחסים בין שני אמנים?; האם אמן אחר הוא הקהל הנכון לחשיפת היצירה שלך, או שהוא נטול עכבות?; מה בא קודם (במיוחד כשאת אישה) - המחויבות לחיים או המחייבות ליצירה? והשאלה הנצחית - האם ראוי ואפשרי - ולהפריד אמנות מהאמן? במובן זה, סרטה של הנסן-לאב מתפקד יותר כנבירה ברגשות מאשר עלילה דרמטית קוהרנטית. הסאונד הדיאגטי (פנים-קולנועי), השוטים הארוכים על נופיו הפסטורליים של האי והדיאלוג הרך בין הדמויות הופכים את "האי של ברגמן" לחוויה פותחת מחשבה, כשם שיוגה מרגיעה את הגוף.כמובן, יש אלו שימצאו בכך חיסרון. ואכן, "האי של ברגמן" מתנהג לא פעם פחות כמו סרט של ברגמן עצמו ויותר כמו "פסטיש" על סרטיו המהורהרים-מדי של טרנס מאליק. הפשטת רעיונות, דמויות סטריאוטיפיות (הסטודנט "הצ'יל" לקולנוע) ובעיקר ההרגשה שלפעמים מדובר בסרטון פרסומת לתיירות, הופכים את הסרט לרציני מדי, לא מודע לעצמו - ובמובן הזה, ל"סרט פסטיבלים" בקונוטציה הלא טובה של המונח.עדיין, לפעמים קונספט טוב מסייע די הרבה להעמדת סרט על רגליו - וזה ככל הנראה המקרה ב"האי של ברגמן": דיון לירי על העיסוק באמנות ועד כמה הוא משפיע על זהותנו (נושא שבו עסק גם "הציור" מוקדם יותר השנה, בצורה איכותית יותר לעניות דעתי), אך במקביל סרט בעל חשיבות עצמית גבוהה מדי וערבוב מסרים לא ברור.

מתחרים Challengers חדש 2024

הכפתן הכחול The Blue Caftan חדש 2024

ג'ויקה Joika חדש 2024

רדיקלי Radical חדש 2024

הקדירה The Pot Au Feu חדש 2024

נפש אחת One Life חדש 2024

אנטומיה של נפילה Anatomy of a Fall 2024

דוג מן Dogman 2023 2024

הפילגש The Other Widow 2024

אזור העניין The Zone of Interest 2024