בשנת 1995, לא יותר מדי שנים אחורה בהיסטוריה, כ-27 ליתר דיוק, אירע אחד ממקרי הטבח הגדולים והמזעזעים שידעה אירופה מאז השואה. זה היה בחודש יולי של אותה השנה. הצבא הבוסני-סרבי בפיקודו של גנרל רטקו מלאדיץ' כבש את סרברניצה, עיירה קטנה שהוכרזה כמקום מקלט על ידי האו"ם בזמן המלחמה. לאחר שנכנס הצבא של מלאדיץ' לעיר, ברחו כל התושבים וביניהם מוסלמים, למקלט בבסיס של האו"ם באזור. חלקם הורשו להיכנס, חלקם נשארו בחוץ אבל בסופו של דבר כולם הועברו לידי חיילי הצבא הבוסני-סרבי שרצחו מעל ל-8,000 גברים ונערים והאירוע הוגדר ככישלון מוחלט של האו"ם."לאן את הולכת אאידה?", שיוצא בתזמון מושלם ביום הפלישה הרוסית לאוקראינה, שופך קצת אור על האירוע כשהוא מביא למסך את הסיפור שרובנו כנראה לא היינו שומעים עליו בשיעורי ההיסטוריה או בשיחות סלון. הוא מביא את הסיפור באופן שלא מרחם ולא חוסך באף פרט, קשה ככל שיהיה, דקה אחרי דקה, על האירוע שהותיר כל כך הרבה שאלות לא פתורות. המתח אינו פוסק והוא מורט עצבים. הוא גורם לך להתמסר לסיפור מהדקה הראשונה ועד לכתוביות הסיום. הוא מכאיב מאוד אבל כאב מהסוג שיישאר חקוק בזיכרון לנצח.
פרסומת
סרטה החדש של הבמאית הבוסנית יסמילה זבניץ' הוא אחת הדרמות הכי חכמות שיצא לי לראות. הסרט בקלות יכול היה לברוח למקום הקל והברור וכמו שורה של סרטים שמתעסקים בזוועות ובוחרים להציג רצף של סצנות גרפיות קשות שיזעזעו את הצופה ויעבירו את המסר בצורה שתיחרט בזיכרון באופן מאוד ויזואלי. במקום, זבניץ' בוחרת לאתגר את עצמה ולהציג את הזוועה דרך עיניים אחרות, ולא בבחירה הברורה מאליה של העיניים הכי חלשות בסיפור - העיניים של אאידה. אאידה עובדת כמתורגמנית עבור האו"ם. כשהצבא הסרבי כובש את המקום, משפחתה נמהלת בין אלפי התושבים הצובאים על שערי מחנה האו"ם ומבקשים מקלט. לאורך הסרט היא מנסה להציל את משפחתה ואת ילדיה אך נתקלת בקונפליקטים מוסריים. בין היתר, להביט בעיניים של חברים ושכנים להם היא תאלץ להגיד לא כשיבקשו להיכנס לבסיס, כי היא יודעת שזה יבוא על חשבון משפחתה.דמותה של יאסנה דוריצ'יץ היא דמות מגשרת. דמות שהיא לכאורה ניטרלית אבל לא באמת. היא שייכת לצד שרוצה לשרוד והיא מוכנה ללכת הכי רחוק בשביל זה. היא לעתים בצד הנחות והנרדף ולעתים בצד המוגן והעילאי. המאבק הפנימי בין שני החלקים האלה מצליח להתפוצץ על המסך במבט של דוריצי'ץ שנראה כמו אחד שכבר ראה זוועות. אחד החלקים הכי נפלאים בכתיבה שלה כדמות הוא הדואליות בתפקידה כמתרגמת של השפה למתרגמת של הרגשות.
אאידה לכודה. היא לכודה פיזית ולכודה בין הרגשות שלה והקונפליקטים הפנימיים. בין הרצון לשרוד לבין הבושה. היא לכודה בין הגורל האכזר בהובלתו של מלאדיץ' לכישלון המוסדי והאנושי של הקצינים ההולנדים בחסות האו"ם. אין ספק שהמשחק של דוריצ'יץ הוא הנקודה המכרעת והקריטית ביותר שסוחבת על גבה סרט שלם – היא כריזמטית אבל מאופקת, עקשנית אבל בעלת קור רוח. היא מוצפת מהנסיבות שהיו אמורות למוטט אותה, אבל ממשיכה לבצע את התפקיד שלה בדרך הטובה ביותר.כשצופים בסרטה של זבניץ' אפשר לטעות ולחשוב שמדובר באיזה תרחיש דמיוני, אבל החלק המבעית בסיפור הוא ההבנה שהזמן הזה הוא לא רחוק. גם באותה התקופה נשאלה השאלה איך נתנו לדבר כזה לקרות שוב, 50 שנה לאחרי מלחמת העולם השנייה? כשמסתכלים על החדשות בתקופה האחרונה, הסרט "לאן את הולכת אאידה?" מקבל משמעות חזקה יותר - מעין הבטחה, קריאה מפחידה שאומרת - זה קרוב מתמיד, אל תתנו לזה לקרות שוב.
בנוי לתלפיות. מרתק מהדקה הראשונה ועד האחרונה ומתפתח היטב. אני לא מתיימר להיות היסטוריון כדי לקבוע עד כמה האירועים משקפים את המציאות והאם הסרט מוטה, או שלא מציג את כל הרקע שקדם למלחמה בבלקן בשנות ה-90. ההערה המקדימה הזו חשובה כדי לציין שהמראות והמאורעות מזכירים את מה שקרה לעם שלנו באירופה לפני 80 שנים ויותר, עם כל ההבדלים והם גדולים וברורים. תובנה נוספת היא,שהאו"ם הוא גוף חסר תועלת ורקוב. סיפור אישי עוצמתי שמשתלב בתוך כאוס של סכסוך על רקע אתני.
שם:עומרגיל:4009/10/2022 20:23:26
7/10
עלילה מעניינת ומשחק מצוין של השחקנית הראשית. חקל מהקטעים בסרט קשים מאוד לצפייה.
שם:אילתגיל:6527/08/2022 22:15:41
9/10
סרט מומלץ,מעולה.אישה אמיצה,נחושה,מחליטה כנגד כל הסיכויים,בשעת מלחמה,לתפוס פיקוד,להגיעה להחלטות ואפילו אכזריות עבורה,כדי להציל את המעט שאפשר.סיפור הישרדות.