מאז שנות ה-80 נעשים יותר ויותר סרטי אוכל. צילומי הבישולים וההתעסקות בקולינריה גם בטלוויזיה זכו לכינוי הלא מחמיא "פורנו אוכל". נדמה שהצופה לא יודע שובע מעוד ועוד בישולים מופלאים המגיעים אליו מהמסך הגדול. לפעמים הכמות באה על חשבון האיכות וסרטי אוכל טובים הופכים לנדירים. לאור זאת משמח לפגוש סרט כמו "הקדירה", שמזכיר בעשייתו את הסרטים שפרצו את הדרך לגל סרטי האוכל דוגמת "טמפופו" ובמיוחד הסרט הדני "החגיגה של באבט" שגם זכה באוסקר .
השנה היא 1889 באחוזה כפרית בצרפת מבשלת יוג'יני (ג'ולייט בינוש הנפלאה שלאחרונה התמנתה לנשיאת האקדמיה האירופאית לקולנוע) במטבחו של השף הידוע דודין (בנואה מג'ימל, שבעברו היה חברה של בינוש והוא אב שני ילדיה דבר שתורם לכימיה על המסך ביניהם). השף והטבחית רוקחים יחדיו ארוחות מפוארות עם חומרי גלם מקומיים לחבריו של דודין המגיעים לסעוד עמו וגם לאורחים מזדמנים.
פרסומת
עם השנים התאהבו השף והטבחית, אך הם חיים בחדרים נפרדים ויוג'יני מסרבת להצעות הנישואים של דודין. מערכת היחסים בין בני הזוג היא הסאב-טקסט של הסרט הנבון הזה ומצליחה לומר דבר או שניים על יחסי כוחות בין אנשים שחיים וגם עובדים ביחד. שימו לב לשאלה שתשאל י'וגיני את דודין בסיומו של הסרט, שאלה שאולי חושפת את המסר החתרני של "הקדירה" שלא בטוח שרואה בנישואים את חזות הכל.
הבמאי הצרפתי ממוצא וייטנאמי טראן אן הונג מביים את הסרט בסגנון קורקטי משהו. סצנות הבישול נעשות ללא רעש וצלצולים ובהרבה כובד ראש והערכה אמיתית למלאכת הבישול. פתיחת הסרט היא מופת של אנדרסטייטמנט קולנועי, כשמעבר לרחש הבישול במטבח אין בכלל דיבורים וכולם עסוקים בחרדת קודש בתבשילים השונים. סיקוונס הפתיחה מזכירה את פתיחת הסרט "זה ייגמר בדם" של פול תומאס אנדרסון שם הגיבור חוצב בסלע בחיפושו אחר זהב. שני הסיקוונסים מדגישים את הסיזיפיות בעבודת הגיבורים וכמו אצל באבט בסקנדינביה, גם יוג'יני הצרפתייה היא אישה שלוקחת את עבודתה ברצינות.
ג'ולייט בינוש היא אחת השחקניות המוערכות בצרפת ומאחוריה קריירה מפוארת.דמותה בסרט חמקמקה. כמו בסרטה "בין שני העולמות" היא נטולת הוד והדר וקסמה הוא בפשטותה ובנגישות שלה. מג'ימל שהוא שחקן פחות מוצלח ממנה ולמרות זאת הוא מצליח להעביר את דמותו של השף שתורתו אומנותו. הואנג מביים בעדינות את הקשר בין שניהם, קשר שכמעט ואינו פיזי ומבוסס על מבטים וחיוכים.
אחד הטוויסטים בעלילה שישפיע ישירות על הקשר מוגש לצופה באופן מכבד ומציג את העובדה שבשל אי מיסוד הקשר ביניהם (מבחירתה של יוג'יני) בעצם השף שרוי באפלה לגבי עולמה הפנימי של אהובתו. אם כבר מדברים על גוונים, הבמאי אן הונג כצייר מדופלם מלהטט בצבעי הסצנות שנעות בין חום בהיר של שקיעה לצהוב יוקד של שמש ביום בהיר. לעיתים הסצנות שלו נראות כמו ציור המתעורר לתחייה.
"הקדירה" מוגש לצופה כארוחת גורמה מרובת מנות. מומלץ לקחת נשימה עמוקה, לשקוע בכיסא ולהנות מארוחה קולנועית זו עד לתומה. זהו קולנוע איטי שכמו חמין טוב מתבשל לאיטו ושואב את הצופה למסע קולינרי וגם רגשי. ייתכן וניתן היה לקצץ במעט באורכו של הסרט, אך עדיין הוא מספק חוויית צפייה שמזכירה את סרטי האוכל הקלאסיים שהרהרו בקול על גשמיותה ורוחניותה של הקולינריה ועל מקומה בחיינו מעבר לרצון להשביע את רעבוננו. הסרט זכה בצדק בפרס הבימוי בפסטיבל קאן האחרון וגם הפתיע כשגבר על "אנטומיה של נפילה" עטור השבחים ונבחר לייצג את צרפת בטקס האוסקר. בצפייה שנייה הוא מהנה לא פחות מאשר בראשונה.
"קולנוע גורמה"
הקדירה (עמוד סרט)
ג'ולייט בינוש
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות