נושא המתות חסד הוא נושא מאוד טעון שמביא להתנגשות בין שני ערכי יסוד: הצלת חיי אדם לעומת חופש הבחירה. לאחרונה נושא זה מקבל חשיפה תקשורתית רבה יותר וישנה יותר מודעות עולמית. גם בקולנוע זה בא לידי ביטוי. למשל בסרטים "ללכת בדרכך" האמריקאי בכיכובם של אמיליה קלארק וסם קלאפלין, בסרט הספרדי זוכה האוסקר "הים שבפנים" בכיכובו של חוויאר בארדם וממש בשנה האחרונה בסרט האמריקאי "לב שקט" בכיכובה של סוזן סרנדון (שהוא עיבוד לסרט דני). בניגוד לסרטים האחרים, הסרט הצרפתי "הכל עבר בשלום" של גדול במאי צרפת כיום פרנסואה אוזון ("פרנץ", "בריכת שחייה"), שמבוסס על זיכרונותיה של התסריטאית עמנואל ברנדהיים, דן בעיקר בצד הטכני, המשפטי והרגשי המורכב בביצוע כזה מעשה והשלכותיו על הסובבים.
"הכל עבר בשלום" מתפרס על תקופת זמן של כחצי שנה - מהרגע בו אנדרה עובר אירוע מוחי ועד הסוף הידוע מראש. הסרט נפתח בשיחת טלפון בהולה שמזעיקה את עמנואל (סופי מרסו) לבית החולים. בבית החולים נפגשת עמנואל עם אחותה, פסקלה, ושתיהן פוגשת באביהן בן ה- 85 אנדרה (אנדרה דוסולייה) לאחר שעבר שבץ מוחי. מאב תוסס ומלא רוח חיים היא מגלה אדם עייף ומדוכא שחצי פניו מעוותות. אם בתחילת הסרט מאמינה עמנואל כי אביה יתאושש, היא מבינה עם הזמן שזה לא יקרה. אנדרה מתחנן בפני עמנואל ומבקש ממנה לעזור לו לשים קץ לחייו: "אני לא אותו אדם", הוא מסביר לה.
פרסומת
אחותה פסקלה מאמינה שהבקשה מעמנואל נובעת ממשקעים שהיו ביניהם בעבר. מתברר שהוא לא אב השנה במילים עדינות ולאור הפלאשבקים לעברה של עמנואל נראה כי ישנו מטען רגשי לא קטן שרובץ עליה כתוצאה מאמירותיו הפוגעניות כלפיה ומיחסו כלפיה בילדותה. "אולי עכשיו תתגשם משאלתך – ייחלת למותו", אומרת אחותה. עמנואל חוככת בדעתה אם לעזור לו או לא כשהיא נתלית בתקווה כי הוא עשוי להתחרט, כפי שנאמר לה על ידי הרופא בבית החולים ששמע את בקשתו לסיים את חייו. בנוסף לקבלת ההחלטה אם לעזור לו בביצוע בקשתו ישנו עוד פרט - מתברר שבצרפת לא ניתן לבצע המתת חסד ועליו לנסוע לשוויץ. בנוסף לשני עניינים אלה – ישנה גם דמותו של ז'ראר, המאהב של האבא שהתנהג כלפיו באלימות ומאז האב מסרב לראות אותו. כשהוא מבין מה אנדרה מעוניין לבצע הוא מנסה לטרפד זאת ומערב את המשטרה. האם יצליח?
התסריט כתוב בצורה רגישה, אינטליגנטית ושנונה וניכר כי בוצעה עבודת תחקיר מעמיקה על אופן ביצוע המתת חסד. יחד עם זאת, חבל שאין מספיק מידע על דמותו של אנדרה ועל הקשר בינו לבין ז'ראר וכן על מהות הקשר העכשווי בין אנדרה ועמנואל. בשל כך אמינות האהבה ששוררת ביניהם מוטלת בספק. כיצד יתכן שאישה שאביה בילדותה מתעלל בה רגשית וגורם לה לאכילה כפייתית עדיין מוכנה לעזור לו תוך הסתכנות במאסר בכלא? גם דמותה של האם, קלוד (שרלוט רמפלינג) נותרת אניגמה ודמותה של האחות, פסקלה כמעט ולא מורגשת בסרט. כמו כן, לאורך הזמן שחולף לא רואים את קבלת ההחלטה של אנדרה. הוא החליט למות וזהו, ללא מחשבות על כך. זהו חלק חשוב שנותר לוט בערפל, וחבל. על המחסור מחפה הומור שמקליל את האווירה הדרמטית-הכבדה השוררת בסרט.
הבמאי פרנסואה אוזון כבר נגע בנושא המוות בסרטיו: בסרט "מתחת לחול" משנת 2000 דרך זוג שהבעל נעלם בים ובשנת 2005 בסרט "הזמן שנותר" אודות חולה סופני מסרטן. הפעם הוא עושה זאת דרך עיניה של המסייעת בביצוע המתת חסד מבלי להכניס שיפוטיות או נקיטת עמדה. כהרגלו מביים אוזון ברגישות רבה את הסרט תוך שימת דגש על מבטיהן של הדמויות ושימוש אמנותי בצבעים עזים כמו אדום ולבן. אוזון שם דגש על הפרטים הקטנים כמו סנדוויץ' סלמון וגבינת שמנת שמוצג בתחילת הסרט ודרכו ניתן לראות את תהליך הפנמת אובדן האב. מהרצון לשמור את הכריך במקרר למתי שיוכל האב לאכול ממנו, דרך הקפאתו בפריזר לזמן רחוק יותר שזה יקרה ועד זריקתו לפח, שמתארת את ההבנה כי לא יאכל ממנו יותר.
גם הבחירה המוזיקלית בסונטה לפסנתר של ברהמס שמלווה את הסרט, אותה אהב אנדרה היא בחירה נבונה ואינטליגנטית שמתמזגת עם הלכי הרוח של עמנואל. מדוע דווקא בברהמס? יש לו קווי דמיון לאנדרה – הוא אמנם לא נישא מעולם, אך היה לו קשר אפלטוני מאוד חזק עם אשתו של שומן. אנדרה הוא הומוסקסואל אך נישא לקלוד והם חוו קשר אהבה שהוא ברובו אפלטוני.
ומעל הכול ליהוק שחקנים מדויק ומקצועי: שרלוט רמפלינג שמופיעה בסרטים רבים של אוזון הפעם בתפקיד קטן ומאופק כקלוד, אשתו של אנדרה. אנדרה דוסולייה, שהאיפור שעטו עליו תורם לאמינות דמותו, נכנס לחלוטין לנעליו של גבר משותק שחש חסר רוח חיים וסופי מרסו הנאה ("העולם אינו מספיק"), שזהו שיתוף הפעולה הראשון שלה עם אוזון, פשוט נפלאה. "הכל עבר בשלום" הוא סרט כבד ואנושי שמבוסס על סיפור אישי עם קורטוב הומור שמותיר את הצופים עם הרבה חומר למחשבה.