"הבן" הוא המחזה החמישי של פלוריאן זלר, שנחשב כוכב בשמי התאטרון הצרפתי וסרטו השני כבמאי קולנוע אחרי "האב" המוצלח, עליו קטף השחקן אנתוני הופקינס את פרס האוסקר על משחקו המהפנט. אחרי שהתעסק זלר במחלת הדמנציה בקרב הגיל המבוגר והשפעתה על התא המשפחתי הסובב את החולה, הוא עובר לטפל בהתמודדות עם נושא שלא מספיק מדברים עליו: דיכאון בקרב בני נוער וההתמודדות המשפחתית עמו. המעבר מעולם הילדות לעולם הבגרות הוא תהליך של שינוי פיזי ונפשי שדורש ליווי צמוד מההורים, שצריכים לשמש אוזן קשבת ופיקוח. על אחת כמה וכמה כשמדובר בתקופה של הסתגלות לשינויים נוספים. אך לא תמיד המתבגרים צולחים את השלב זה וצורת ההתמודדות של חלקם היא הסתגרות, ראיית החיים כמרה שחורה ואף ביצוע ניסיונות לפגוע בעצמם."הבן" מתמקד בנער מתבגר בן 17 בשם ניקולאס (זן מקגרת') שיום בהיר אחד עולמו היציב מתמוטט עם גירושי הוריו. אביו, פיטר (יו ג'קמן) עוזב את האם, קייט (לורה דרן) לטובת אישה צעירה. הוא בונה איתה חיים חדשים והם מביאים יחד ילד. ניקולאס שמתגורר עם אמו, מתקשה להתמודד עם המצב החדש. הוא מפסיק ללמוד, לקיים חיי חברה וחש עגמומי ובודד. אמו חושבת ששינוי במקום המגורים יכול לשנות את מצב רוחו ובהחלטה משותפת עם האב, ניקולאס עובר לביתם של אביו ואשתו החדשה, בת' (ונסה קירבי).
פרסומת
כלפי חוץ נראה כי המצב אכן משתנה. ניקולאס נהנה מחברתו של האב, אשתו ואחיו הקטן, ת'יאו. הוא עובר לבית ספר אחר, שם נראה כי הוא מתאקלם ונראה כי הוא משתפר בלימודים וגם חברתית. הוא אפילו נחמד לאשתו של פיטר, מגלה פרטים מעניינים על אביו, כמו העובדה שהוא רקדן מעולה ואף מצטרף אליהם לריקוד. על פניו נראה כי מצבו של ניקולאס תקין – הוא מחויך, חביב ואף משתף את אביו בהזמנה למסיבה שהוא מתלבט אם ללכת אליה. אך זהו רק מאחז עיניים. עולמו הפנימי של ניקולאס ממשיך להיות מיוסר וכאוב. הוא שוקע עמוק יותר ויותר לתוך מערבולת של בלבול ודיכאון. "אני לא בנוי לחיים האלה. אני בכאב כל הזמן ואני עייף כל הזמן", הוא אומר. האם הוריו יבינו את המתחולל בנפשו ולעזור לו לפני שיהיה מאוחר מדי?לכאורה על פי שם הסרט ניתן לחשוב שמדובר בבן המתייסר, אבל בעצם נקודת המבט היא דרך עיניו של האב, שגם הוא בן שחווה בעברו טראומת ילדות מאביו. אביו בילה את מירב זמנו בעבודה וגם כשאמו של פיטר הייתה חולה מאוד, לא סעד אותה ולא דאג לה. בנקודה שהסרט מתרחש, פיטר כבר בן חמישים ולמרות שהוא אינו רואה דמיון בינו לבין אביו, נראה כי יש להם הרבה במשותף. העבודה היא החלק המרכזי בחייו וכיום הוא איש מצליח ועסוק מאוד. בנוסף, הוא נטש את אשתו ובנו לטובת אישה צעירה יותר ובנה תא משפחתי חדש. בדומה לכעסו של פיטר על אביו, גם ניקולאס כועס על עזיבתו של פיטר, וכתוצאה מהנטישה מצבו מתערער. סימנים לדיכאון באים לידי ביטוי בכסיסת ציפורניים עצבנית, מצבי רוח משתנים, חתכים על הידיים והתעניינות באקדח שקיבל פיטר במתנה מאביו. אך פיטר מעדיף להאמין כי מצבו ישתפר ולא להביט לאמת הכואבת בפנים.
נקודת מבטן של הנשים בסרט מאוד מינורית וכמעט ולא מורגשת. אמו של ניקולאס, שהיא דמות מאוד דומיננטית בחייו, לא מספיק מובעת וראוי היה לתת לה יותר ביטוי. בתחילת הסרט היא זו שראתה והתריעה לפיטר על קשייו של ניקולאס אך בהמשך דמותה די נעלמת. לא ברור איך האם, שהקשר שלה לניקולאס היה כה חם ואוהב לא השכילה לראות את מצבו האמיתי והקודר. גם דמותה של בת' שחושדת במצבו של ניקולאס ואף נרתעת מלהשאירו לבד עם אחיו הקטן, לא מספיק מורגשת. ניקולאס שהוא דמות מרכזית מאוד בסרט נותר סוג של אניגמה גם בסיום הסרט. בניגוד לסרט "האב" בו הצילום הקלסטרופובי מהמם את הצופים ומנסה להראות מה מתחולל בראשו של אב החולה במחלה זו, הייחודיות האמנותית והקולנועית של "האב" איננה קיימת בסרט "הבן" - מה שגורע מהסרט החדש.הקצב של הסרט מאוד איטי ומאופיין במוזיקה אפלולית ומלנכולית (המלחין המיתולוגי האנס זימר) שמתמזגת היטב עם הקו העלילתי הקודר. יחד עם צילומי התקריב של הדמויות (של הצלם בן סמיטארד) מתחדדת תחושת המועקה והכאב. זכורה במיוחד סצנת כניסתו של פיטר למעלית בדרכו לפגוש את בנו בבת החולים כשהדלתות נסגרות עליו באיטיות, מה שמאפיין באופן אירוני את המצב הנפשי בו הוא נתון. העגמומיות נקטעת לפרק זמן קצר בסצנת ריקודים משעשעת וקצבית בה יו ג'קמן מוכיח את כישוריו כרקדן.למרות ההשגות שיש לגבי הסרט הנוכחי, יש לשבח את משחקו של יו ג'קמן, המוכר בעיקר כוולברין מסרטי "אקס-מן". הוא מוכיח כי כתפיו השריריות יכולות לשאת תפקיד ראשי דרמטי ולעשות זאת באמינות, ברגישות ובטבעיות. זן מקגרת' לעומת זאת אנמי מדי ולא מספיק אמין. לורה דרן וונסה קירבי בתפקידים קטנים מצליחות להוציא מהם את המירב. הופעת אורח קצרה ופנומנלית של אנתוני הופקינס כאביו של פיטר שופכת אור על דמותו של פיטר. זהו אחד המחזות הקשים והעמוקים של זלר והתוצאה היא דרמה משפחתית חזקה, מפתיעה ומטלטלת. היא מפלחת את לב הצופים כמו אגרוף בבטן ויוצאים ממנה עם תחושת מועקה, עצבות והרבה חומר למחשבה.
מאת: חנה אקרמן
הסרט הבן הוא סרט חובה לכל הורה, בעיקר למשפחות החוות עם קושי בריאותי כזה או אחר או מוגבלות של אחד או אחת מילדי המשפחה. לא קל לצפייה ועושה כבד בלב, אבל הנושא חשוב. קראתי ביקורות קטלניות על המלודרמטיות והמניפולציות, אבל כל אלה לדעתי אינם מפריעים. אלא מחדדים את המציאות הקשה אליה נקלעות משפחות כאלה, אשר קורה והזוגיות מתפרקת בהן, עקב חוסר יכולת לחצות ביחד את הגשר התמידי של ההתמודדות היומיומית הקשה.
חיי הנישואים של פיטר ובת'' נקלעים למשבר בעקבות מצבו הנפשי הרעוע של ניקולאס, בנו בן ה-17 של פיטר מנישואים קודמים לקייט. מה קורה שם, איך זה משפיע על הקריירה של פיטר , על הקשר עם ניקולאס ועם קייט, וכיצד בת'' מתמודדת עם בעיה שכנראה היא לא העריכה את עוצמתה כאשר התחתנה עם פיטר. סיפור מהחיים, גם אם לרוב הגיבורים אינם דווקא אנשי ציבור, אלא אזרחים מן השורה, עם קשיי היומיום המוכרים למרבית הציבור. חשוב שגם הציבור יצפה בסרט כזה. תמיד זה עלול לקרות גם לשכן, לעובד או לעובדת שלך או גם לבוס שלך. ובסוף, כולנו בני אדם, הזקוקים גם להבנת של הזולת ברגעים הפחות זוהרים של החיים.
מדובר בסרט לא קל , כבד ומעיק על הנשמה אבל לא בקטע שלילי אלא בגלל הנושא המורכב והלא פשוט שבו הסרט עוסק. יו ג''קמן משחק מצויין ובהחלט יהיה ראוי להיות מועמד לפרס האוסקר בתפקיד השחקן הראשי. הסרט שווה צפייה.אומנם הוא לא מחדש יותר מדי אך הוא מדבר על נושא חשוב ביותר.
ציון 8
"מועקה נפשית"
שלח/י
יו ג'קמן
אנתוני הופקינס
לורה דרן
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות