ראשית, כל נדרש גילוי נאות כפול. הכותב דור שלישי למשפחת שורדי מלחמת העולם השנייה, אינו חובב גדול של סרטי שואה בכלל, ושל יצירות תיעודיות העוסקות בתקופה האפלה ההיא בפרט, מה שהוביל לחשש מוקדם וכבד לפני הצפייה בסרטו החדש של תומר הימן, "אני רוצה לספר את הסיפור שלי". הגילוי הנאות השני נוגע להיכרות האישית: הימן הוא חבר יקר ואהוב של הכותב מאז שנת 2001. ובכל זאת, דווקא מתוך עמדת הפתיחה הספקנית הזו כלפי הז'אנר, ההפתעה שחיכתה לי על המסך הגדול הייתה מוחלטת. הימן מצליח לפרק את הציפיות המוקדמות מהיסוד, ומגיש יצירה שמתרחקת מקלישאות הזיכרון המקובלות לטובת חוויה קולנועית רעננה, מפתיעה ובעיקר כזאת העוסקת בחיים.ההפתעה הגדולה של הסרט טמונה בטון שלו: בניגוד לכובד הראש המתבקש לכאורה, היצירה שופעת הומור, קלילות וחיוניות מתפרצת. במרכז העלילה ניצב שמעון רוטשילד, שורד שואה המתקרב לגיל מאה, אשר שגרת יומו האפרורית והשקטה בהווה מקבלת תפנית דרמטית עם כניסת המצלמות לחייו. הימן מתעד את רוטשילד ורעייתו מרים בחיי היום-יום שלהם, כמעט שבעה עשורים של זוגיות ונישואים של שני אנשים שונים אחת מהשני אך אהבה גדולה מחברת ביניהם. ברגע שתהליך העבודה על הסרט מתחיל, ניכר כי עצם העשייה הקולנועית מזריקה אנרגיה מחודשת בעורקיו של שמעון. רוטשילד מתגלה כדמות כריזמטית, חדה ומלאת שמחת חיים, כזו שמסרבת להיכנע למגבלות הגיל או למשקל ההיסטוריה. במקום לשקוע בעצב ובנוסטלגיה כואבת, תהליך היצירה הופך עבורו למנוע של התחדשות, והצופים זוכים לחזות באדם שפורח מחדש מול העדשה וממלא את המסך באור.
הלב הפועם והמקורי ביותר של "אני רוצה לספר את הסיפור שלי" הוא המהלך הקולנועי של השחזור. במקום להסתפק בראיונות "ראשים מדברים" או בחומרי ארכיון מוכרים, תומר הימן בוחר בגישה חדשה החורגת מהסגנון הקולנועי המוכר שלו. תומר מעניק לרוטשילד את מושכות הבימוי וזה מביים בעצמו סצנות מפתח מעברו. הוא מדריך את השחקן הצעיר גבריאל פבר איך לגלם אותו בצעירותו, את שאר השחקנים הצעירים והבוגרים איך לגלם את בני משפחתו האהובים וגם את הקלגסים הנאצים. בין המשתתפים בשחזורים הללו בולט השחקן והרקדן אנדראס מארקס, בן זוגו של תומר הימן, שמביא איתו נוכחות פיזית ורגשית מרשימה. הבחירה להעניק לגיבור התיעודי שליטה מלאה על עיצוב הזיכרון שלו הופכת את הסרט למעבדה מרתקת של יצירה, שבה העבר אינו רק מסופר מחדש, אלא נבנה לנגד עינינו מתוך נקודת מבטו הסובייקטיבית, החדה והמדויקת של האיש שחי אותו.ככל שהצילומים מתקדמים, מתברר כי האולפן עצמו, התפאורה וצוות הצילום אינם נותרים מאחורי הקלעים, אלא הופכים לחלק בלתי נפרד מהדרמה ולדמויות מרכזיות בעלילה. המתח הקולנועי המרתק ביותר נוצר מתוך הפער שבין התשוקה של רוטשילד לדייק את זיכרונותיו לבין המורכבות הטכנית של הפקת סרט. רוטשילד מתקשה לעיתים להפריד בין הבדיה המשוחזרת שהוא מביים לבין המציאות האולפנית, ואינו תמיד מפנים שצילום קולנועי דורש שינויים שלעיתים אין באפשרות ההפקה לספק. הדינמיקה הזו מולידה רגעים משעשעים ונוגעים ללב של חוסר הבנה יצירתי בינו לבין הצוות. אחת הסצנות עם הצלם דניאל מילר, מבליטה את ההבדל העצום בין העבודה המקצועית לניסיון של שמעון לשחזר את עברו. הטשטוש המכוון והטבעי בין "אקשן" ל"קאט" מעניק לסרט רובד רפלקסיבי עשיר, המזכיר לצופים כי הקולנוע הוא תמיד מפגש בין דמיון, זיכרון ומציאות טכנית.
המהלך האומנותי של הימן מתכתב ישירות עם מסורת קולנועית מרתקת של סרטים תיעודיים העוסקים בשחזור העבר באמצעות בימוי אקטיבי מצד מי שחוו את האירועים על בשרם. אי אפשר שלא להיזכר ביצירת המופת של ג'ושוע אופנהיימר, "מעשה בהרג" (2012), שבו רוצחים אינדונזים שחזרו את פשעיהם בסגנונות קולנועיים שונים, או בסרט "התמונה החסרה" של רית'י פאן, שהשתמש בבובות חימר כדי לשחזר את זוועות הקמר רוז'. בדומה ליצירות פורצות דרך אלו, גם הימן מבין כי לעיתים דווקא המלאכותיות של הסט הקולנועי היא הכלי האותנטי ביותר לחשיפת האמת הפנימית. אולם, בעוד שאופנהיימר השתמש בשחזור כדי לחשוף מפלצתיות והדחקה, הימן משתמש באותו מנגנון כדי לייצר ריפוי, העצמה והומור, ולהעניק לשורד בעלות מלאה על הנרטיב שלו."אני רוצה לספר את הסיפור שלי" הוא סרט מרגש, מעורר השראה ומלא חיים, שמוכיח כי גם כשנדמה שכל הסיפורים על השואה כבר סופרו, תמיד יש דרך חדשה, מפתיעה ומלאת חמלה לגשת אליהם. תומר הימן ("אורנה ואלה", "מיסטר גאגא" ועוד רבים) מנווט ברגישות ובכישרון רב בין ההומור לכאב, ומגיש יצירה שמתעלה מעל ההגדרות הז'אנריות הצרות שלה. בזכות הקסם האישי של שמעון רוטשילד, הבימוי החכם והקצב הסוחף, הסרט מצליח להיות נגיש, מבדר ומעורר מחשבה בו זמנית. זוהי המלצה חמה לכל חובב קולנוע באשר הוא - יצירה אופטימית ומרוממת נפש שמתאימה לכולם, ומזכירה לנו את כוחה המרפא של העשייה הקולנועית.
