אמא גלוריה ביקורת סרט

סרטים על יחסים בין מטפלות/אומנות לבין הילדים שבהן הן מטפלות הם די שכיחים. זכור הסרט "העזרה" העוסק במטפלות אפרו-אמריקאיות בדרום ארה"ב המטפלות בילדים לבנים. "ג'יין אייר" היתה במקור מטפלת בספר הנהדר של שרלוט ברונטה. המשולש הלא פשוט שבין ההורים, הילד והמטפלת שלו נחקר היטב ובצורה עדינה בסרטה החדש של מרי אמשקולי "אמא גלוריה".גלוריה (אילסה מורנו־זגו) היא אשה כהת עור, מהגרת מכף ורדה (קבוצה של איים באוקייאנוס האטלנטי) שמטפלת בפריז בקליאו בת השש (לואיז מאורוי־פנזאני המדהימה). קליאו אוהבת את המטפלת שלה יותר מאשר את הוריה. גלוריה צריכה לחזור לפתע למולדתה והיא מציעה לקליאו לבלות איתה קיץ אחרון ביחד. הבילוי האחרון של המטפלת עם המטופלת שלה הוא ליבו של הסרט המקסים הזה שחוקר בתחכום וברגש רב נושאים כקפיטליזם, קולוניאליזם, העיר הגדולה מול הכפר ובעיקר את העולם הראשון השבע למול העולם השלישי הנזקק.משפחתה של גלוריה, ובעיקר ילדיה שאותם היא לא גידלה, מקבלים את קליאו בחשש ובחשדנות. מי היא אותה ילדה שמבחינתם "גנבה" את אמם? הסרט מוציא לאור השמש בכף ורדה את גלוריה שבמערב היא בעצם "שקופה" והיא עוד אחת מיני מטפלות רבות או עובדות ניקיון שעושה את העבודה השחורה עבור הלבנים העשירים. בסצנות יפהפיות שבצידן גם אפלה מתארת הבמאית/תסריטאית מארי אמשוקלי את החופשה של קליאו, שבגיל שש מתחילה להבין דבר או שניים על החיים. המשחק של התגלית הצעירה, לואיז מאורוי־פנזאני, פשוט מדהים ואין ספק שהיא תיגע בליבו של כל צופה באשר הוא."אמא גלוריה" הוא סרט רב שכבות שמצליח במסווה של ידידות בין אישה שחורה לא צעירה לילדה לבנה לעסוק בנושאים שהם ברומו של עולם. הסרט שואל את הצופה המערבי המדושן שאלות על אלו שנולדו בצד הלא נכון של הגלובוס. יופי של סרט.