ברידג'ט ג'ונס: חוזרת לשוק ביקורת סרט

בראשית היה רב המכר של הלן פילדינג, "יומנה של ברידג'ט ג'ונס", בין חלוצי הז'אנר הספרותי שנודע בשם "צ'יק ליט", ספרות בנות קלילה. במרכז הספר והסרטים שבאו בעקבותיו הייתה רווקה בריטית שכותבת יומן המתעד את חיפושה אחרי אהבה במקביל לרצונה להמציא עצמה מחדש כאישה נחשקת. השחקנית שנבחרה לתפקיד הייתה אמריקאית דווקא, רנה זלווגר, שהביאה למסך זן מסוים של אנרגיה תזזיתית ומבטא "בריטי" כפי שאמריקאים מדמיינים אותו. בסרט הנוכחי בסדרה, היא מספקת שוב מאותו הדבר, במינונים גבוהים שמקשים על ההזדהות המתבקשת עם הדמות. מדובר בשחקנית מוכשרת שזרחה בתפקידים אחרים, וחבל. לצידה בארבעת הסרטים מככבים שורה של שחקנים בריטים ידועים ובראשם קולין פירת' כמר דארסי, על שם הגיבור של ג'יין אוסטן ב"גאווה ודעה קדומה", ששיחק בכישרון את הגבר הבריטי העצי והמעונב שנכבש בקסמיה של הבחורה הכאוטית והמרושלת.בתפקיד דון ז'ואן נכלולי אך מקסים הופיע יו גרנט, שמאז נודע שבחיים האמיתיים הוא אכן טיפוס מפוקפק למדי בכל הנוגע להתנהלותו עם נשים. הבחירה בין שני סוגי גברים, יציב ו"משעמם" לעומת מסעיר אך מסוכן, מופיעה גם בעלילת הסרט הנוכחי, אך במקרה הזה, הגיבורה אינה בחורה צעירה אלא אלמנה שאיבדה את בעלה האהוב, אותו מר דארסי, לפני 4 שנים, ונשארה לבד עם בנה ובתה הקטנים. כיצד תמצא מחדש את התשוקה לחיים? ובכן, שם הסרט באנגלית Mad about the Boy, על שם שירה המפורסם של דיינה וושינגטון, מסגיר את התשובה. בשיר, מדובר על אישה מבוגרת שנופלת בקסמיו של בחור צעיר למרות שהיא יודעת שיפגע בה. היא מתביישת בכך, אך אינה יכולה לעמוד בפני הפיתוי שמציב ה"בוי טוי". זה בדיוק מה שקורה בסרט, ברידג'ט פוגשת את מי שהיא מכנה "אדוניס" ושמציג את עצמו בשם "רוקסטר"(ליאו וודול, "הלוטוס הלבן"). הוא עוסק, כך מסתבר, במדעי האשפה. הבדיחה הזאת מופיעה כמה פעמים בסרט ומזכירה שהסרט עצמו ממחזר תכנים ישנים.הגבר השני שמופיע ביקום המתחדש של האלמנה הוא המורה הקפדן של בנה (צ'ואיטל אג'יופור, "12 שנים של עבדות"), איתו היא מתעמתת בתחילת הסרט. כל מי שראה קומדיה רומנטית אחת בחייו יודע מה יקרה בהמשך, והסרט לא סוטה לרגע מהנוסחה הזאת. כל זה היה אולי נסבל לו שתי מערכות היחסים בסרט, או שני הגברים שמוצגים כאופציה לגיבורה, היו יותר מקריקטורות. לא זה המקרה כאן. הסרט רצוף אזכורים לסרטים הקודמים בסדרה, מעין קריצות לצופים הנאמנים. בולטת במיוחד סצנת המחווה הפרודית לסצנה האייקונית שבה קפץ מר דארסי לאגם לבוש בחולצה לבנה והגיח מהמים כאל יווני. ה"אדוניס" של הסרט הנוכחי משחזר את הסצנה בקפיצה לבריכת שחייה כדי להציל כלב שעשועים. זאת סצנה משעשעת וחבל שהכיוון הפרודי הזה לא מופיע יותר בסרט. במקום זה, יש סצנות מביכות ואפילו אכזריות כלפי הגיבורה שלו כמו סצנה שמערבת שיקוי מסוכן לשפתיים. האם יש כאן רמיזה לא מעודנת לטיפולי הבוטוקס של השחקנית?לחובבי סדרת הסרטים, לא צפויה אכזבה מוחלטת. אנגליה בשיא יופייה השמשי מופיעה כאן במלוא הדרה, ונעים תמיד לצפות בה. הקאסט המקורי מהסרטים הקודמים מופיע כאן שוב, כמעין סגירת מעגל. יש מספר רגעים מצחיקים ופסקול מוזיקלי חביב ולמרות אורכו של הסרט הוא קצבי למדי, כמעט עד סופו.הסרט נע בין קומדיה, לעיתים וולגרית ותמיד צפויה, לבין ניסיון לומר משהו עמוק על תהליך האבל והחזרה לחיים. "רוחו" של מר דארסי המת מופיעה בסרט לאורכו, בעיקר כדי לא לאכזב את הצופים, אבל אין כאן עיסוק ממשי ומשכנע בתפיסת האבל, חוץ מבדיחות לא מצחיקות על כמה שלבים יש לתהליך האבל. הצופים נשארים עם עוד מאותו הדבר, ואולי זה מספיק עבור רבים.