משולש רומנטי הוא אחד המוטיבים הוותיקים והמבלבלים ביותר בז’אנר הרומנטי. אין דבר יותר מתסכל מהניסיון לבחור בין שני אנשים - או מהצד השני, המאבק לזכות באדם שאתה אוהב כשיש לך מתחרה על ליבו. כעת מגיע אלינו סרט נוסף עם שם מפוצץ שלא משאיר הרבה מקום לתהיות לגבי תוכנו. השאלה היא האם הוא ימשיך בקו המוכר או דווקא יצליח להפתיע ולהציע משהו חדש. במובן הזה, ״השלישייה״ נכנס לשורה ארוכה של סרטים שהתבססו על אותו מבנה עלילתי מוכר. הקלאסיקות ״קזבלנקה״ ו״טיטניק״ ועד להיט הערפדים ״דמדומים״ - הבחירה בין שתי אהבות תמיד סיפקה חומר בעירה נהדר לדרמה קולנועית. בעשור האחרון חזר המוטיב הזה למרכז עם סרטים כמו "מתחרים" ו"מאצ׳ מושלם", שהציגו אותו דרך עיניים עכשוויות והעמיקו את השיחה על מגדר, כוח וחירות אישית. "השלישייה", מנסה להשתלב בגל הזה - לקחת את המתח הישן והמוכר ולהלביש עליו רגישויות של דור ה-Y, עם כל החרדה, החיפוש והזהות המתערערת שנלוות אליו.קונור בלייק (ג׳ונה האוור-קינג) מאוהב באוליביה קפיטנו (זואי דויטש), אבל מבחינתה הוא תמיד נשאר באזור הידידות. הכול משתנה אחרי לילה לא צפוי של שלישייה עם ג׳ני ברוקס (רובי קרוז), כשאוליביה מתחילה לראות את קונור אחרת ונותנת לו צ’אנס אמיתי. בדיוק כשהקשר ביניהם הופך לרציני, ג׳ני חוזרת לחייהם עם הפתעה שיכולה להפוך את כל מה שחשבו שהם יודעים: בטן היריונית.
פרסומת
כבר בתחילת הסרט מורגש חוסר שקט מתמשך - רעש שקיים כמעט בכל פריים ובולט במיוחד במבע הקולנועי: בסאונד, בתאורה ובזוויות הצילום. הרעש הזה משקף את החרדה המודרנית של ילידי שנות ה־90, או בשמם המוכר "מילניאלס" - דור שתמיד מרגיש בין לבין: ילדות אנלוגית מול נעורים דיגיטליים, צעירים מדי בשביל להשתייך לדור ה־X ומבוגרים מדי בשביל דור ה־Z. תחושת ה"בין לבין" הזו נמשכת לאורך הסרט גם בבחירות של קונור בין שתי הנשים בחייו: ג׳ני, שמספקת נוחות, פשטות ושמרנות כמעט משפחתית, מול אוליביה, שמביאה איתה חופש, הומור ורצון לפרוץ גבולות.אף שבסרט יש רגעים אינטימיים ואנושיים, הוא סובל מנוכחות תסריטאית מורגשת. לא שהדיאלוגים אינם אותנטיים או שהסיפור חסר עניין, אלא שהעלילה נדמית כמוצפת במכשולים - מכשול אחר מכשול, בלי לאפשר לצופה לנשום או לשהות ברגע. מצד אחד, ברור שמכשולים מניעים את הסיפור קדימה; מצד שני, הרצף האינסופי שלהם מונע את רגעי החיבור האמיתיים בין הדמויות לצופה, מה שמתחבר שוב לאותו חוסר שקט שמלווה את הסרט.
לעומת דמותה הצינית והאנרגטית של זואי דויטש ("זומבילנד: ירייה כפולה"), רובי קרוז ("ווילו") מחווירה בתפקיד שלא מצליח לספק קונטרה ממשית. זה לא נובע מהשחקניות עצמן - שתיהן הוכיחו בעבר יכולות משחק מרשימות - אלא מהאופן שבו הסיפור בנוי: לאורך הסרט כמעט אין תחושה של תחרות אמיתית ביניהן. הרצון לייצר אמירה מודרנית, ספק פמיניסטית ספק מהוססת, לפיה בשנת 2025 נשים לא נלחמות על גבר – מחליש את החוויה ומסרס את הדרמה שבדרך כלל נובעת מבחירה בין דמות אחת לאחרת.הסרט נוגע גם בשאלת הילודה, אך במקום להרגיש אישי ואנושי הוא מתמקד במוקש פוליטי מובהק. הקרע שבין בחירה פרטית לבין כוחות גדולים יותר מתגלגל לנושא הנפיץ ביותר באמריקה - סוגיית ההפלות. מה שמתחיל כהתלבטות אינטימית של הדמויות הופך במהרה לחלון למציאות מקוטבת: שמרנות מול פרוגרסיביות, רפובליקנים מול דמוקרטים, ומציאות שבה לא בכל מקום במדינה אישה יכולה לפנות בקלות לקליניקה שמבצעת הפלות. אלא שבמהלך הזה אנחנו נותרים מרוחקים - השיקולים האמיתיים של הדמויות לא נחשפים במלואם, ומה שמסתתר מאחורי הבחירות שלהן נשאר בגדר חזות חיצונית בלבד.בסופו של דבר "השלישייה" מנסה להחזיק יותר מדי דברים ביד אחת - רומנטיקה, דרמה, אמירה חברתית ופוליטיקה - והתוצאה לא תמיד מאוזנת. לצד רגעים אינטימיים ומעוררי הזדהות, יש תחושה שהסרט עסוק בלדחוף את דמויותיו ממכשול למכשול במקום לתת להן לנשום. התוצאה היא סרט רועש שמצליח לעורר מחשבה, אך מחמיץ את העומק הרגשי שיכול היה להפוך אותו לבלתי נשכח.
ואווו כמה דרמה! ארוך וכבד בהרבה יותר ממה שציפיתי, לפעמים אפילו מעייף. אמנם המשחק היה טוב והדמויות הרגישו אמיתיות ומעוררות מחשבה, אבל הקצב האיטי גרם לי לאבד עניין. ציפיתי למשהו קליל ומהיר יותר
השלישייה (עמוד סרט)
זואי דויטש
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות