מבין כל סוגי הקולנוע הלאומי שיש לעולמנו להציע, נדמה שהקולנוע היפני דורש הכי הרבה סובלנות וסבלנות מצופיו, בייחוד המערביים. בין אם מדובר בסרטי הסמוראים של אקירה קורוסאווה, הדרמות העוקצניות של הירוקאזו קורה-אדה ("המשפחה שלי") או האימה הגרפית של טאקאשי מייקה ("אודישן"). הקולנוע היפני מציע זווית אחרת של התבוננות על העולם, לפיה – בין היתר - האדם הוא פיסה מן העולם ולא ההפך, החלל הריק חשוב מן המלא וחריגה מהיררכיות חברתיות יכולות להוביל אדם לעברי פי פחת.מכאן, סרטה החדש של הבמאית היפנית מיפו או, "כל מה שלא נאמר" (“Living in Two Worlds") כבר מתחיל מנקודת מוצא "בעייתית" לצופה שחייו לא יכולים להיות שונים יותר מאורח החיים היפני: הוא מעלים ברובו את הפסקול, הוא ממעיט בדיאלוגים וחוזר לא פעם על אותן הסיטואציות בדרכים שונות. עדיין, גם הצופה הנוקשה ביותר יתקשה להישאר אדיש לרגש הגולמי שהסרט מקרין.
פרסומת
יוסוקה (אקיטו אימאי) ואקיקו (אקיקו אושידארי) הם זוג חירשים המתגורר בעיירה קטנה וחסרת מעש בצפון יפן. לחייהם נכנס לאחרונה בנם הקטן דאי (ריו יושיזאווה) שבשונה מהם, דווקא שומע. ככל שדאי הולך וגדל, כך הוא נאלץ לחיות את חייו בין שני עולמות – תפקידו כ"מתרגם" של הוריו ומי שדואג לרווחתם, ורצונותיו שלו למצוא את מקומו בחיים. עם מעברו לבסוף לטוקיו הגדולה, מבין דאי שהזהות שלו סבוכה בהרבה משחשב.נתחיל בהקשר המתבקש: "כל מה שלא נאמר" משווק בארץ כמעין גרסה יפנית ל"משפחת בלייה", אותו להיט צרפתי מ-2014 שעסק אף הוא בבת שומעת למשפחה חירשת המנסה לנהל את חייה לצד המציאות המשפחתית. קשה שלא להיזכר בסרט הזה, או ברימייק האמריקאי זוכה האוסקר שלו – והקיטשי בהרבה – "קודה" (ראשי תיבות באנגלית ל"Child of deaf adults" – מונח שמוזכר גם לא פעם ב"כל מה שלא נאמר"), אך מלבד הנושא המרכזי, הדמיון בין אלו נגמר.
בעוד הגרסאות הצרפתית והאמריקאית מנסות לחתור לכמה שיותר רגעים סוחטי דמעות, "כל מה שלא נאמר" לוקח את הזמן שלו. הבמאית מיפו או והתסריטאי טקאיקו מינאטו מבקשים להתבונן במקום ברגעים הקטנים בחייו של דאי, במקום לזמן התרחשויות גדולות. כך הם מציפים את החשש שלו להזמין חבר מבית הספר הביתה לשחק מחשש שילעג לו או מראים כיצד מניעתה של טרגדיה במסגרת הליכה יומיומית ברחוב תלויה בעירנותו. "כל מה שלא נאמר" מעביר את 105 דקותיו בבנייה איטית של זהותו המורכבת של גיבורינו במשך שנים, שמובילה למרירות, בלבול וגם חרטה בשלבים מאוחרים יותר.כאן גם נחשפת חולשתו המסוימת של הסרט – חוסר התמקדותו בקונפליקט אחד, שמוביל ל"מריחה" מסוימת של העלילה. מה מעיק על דאי - דאגתו להוריו? כיוונו המקצועי בחיים? סבו המתעלל? סבתו שמתביישת בילדתה החירשת? חוסר שייכותו לקהילה מסוימת? אהבה לא ממומשת? הסרט בוחר בכל אלו ועוד, אך לא מתעסק יותר מדי בפיתוחם או פתירתם. כך, נותר הצופה עם סרט שמעוניין להתבונן בחיים שנגזרו על ילד שכזה או להראות את האופן שבו החברה היפנית המסוגרת מתמודדת עם כך, אך לא לצלול לעומק הפסיכולוגי של כל אחד מקשייו.גם אם התוצאה יוצאת לעיתים שטחית או מעט קיטשית, "כל מה שלא נאמר" שובה את צופיו עם ייצוג אותנטי של האסתטיקה והתרבות היפנית, מה שיספק הנאה מרובה לחובבי ארץ השמש העולה. זהו סרט עדין שמגיע בתקופה לא עדינה.
כל מה שלא נאמר- LIVING IN TWO WORLDS
סרט מאוד מעניין, מרגש וסוחף לתוך הסיפור המשפחתי המיוחד. מהמשפחה הזאת אפשר ללמוד המון. שחקנים מצוינים. סרט ביפנית עם כתוביות בעברית ואנגלית. מאוד כדאי לצפות בו.
סרט יפני נחמד למדי על ילד CODA= שומע שנולד להורים חרשים. עוקב אחר התפתחותו כילד,תלמיד, עד שעוזב את בית הוריו, עובר לטוקיו והופך לכתב. ברקע נראית המשפחה היפנית כולל הסב והסבתא, הילד שבתחילה מתבייש בהוריו, לומד לקבלם כמו שהם. העלילה קצת צולעת בקטעים מסוימים כאילו נגמר לבמאי מה להגיד בנושא אבל באופן כללי סרט מענין שחושף גם מעט מהתרבות היפנית
כל מה שלא נאמר (עמוד סרט)
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות