בשנת 2021 השחקנית מגי ג'ילנהול הפכה כמעט בין לילה לאשת קולנוע מבוקשת. סרט הביכורים המהולל שלה "הבת האפלה" היה מועמד לשלושה פרסי אוסקר ואף זכה בפרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל ונציה. מאותו רגע האולפנים בהוליווד התעניינו בפרויקט הקולנועי הבא שלה. את הבית החדש היא מצאה באולפני וורנר. כלל לא מפתיע שדווקא האולפנים שנוסדו בשנת 1923 בחרו להמר על הבמאית המתחילה ולחתום על צ'ק בשווי 90 מיליון דולר. הפיצ'ינג שלה היה אדפטציה עכשווית לסרטו של ג'יימס ווייל משנת 1935, "הכלה של פרנקנשטיין". בשנים האחרונות אולפני וורנר לקחו כמה וכמה סיכונים כלכליים גדולים על סרטי איכות שלכאורה לא מיועדים לקהל רחב, אבל באופן מפתיע, חלק מהסרטים הפכו ללהיטים הגדולים ביותר שיצאו מהוליווד.בין הסרטים ניתן למנות את "ג'וקר" סרטו המבריק של הבמאי-תסריטאי טוד פיליפס. סרט שלמרות היותו יצירת אומנות בוטה ואלימה בעוצמתה, זכה להצלחה קופתית עצומה. "ברבי" הוא סרט נוסף של שחקנית לשעבר ובמאית/תסריטאית בהווה, גרטה גרוויג שזכה להצלחה רבה. רק בשנת 2025 שלושה סרטים איכותיים של אולפני וורנר: "חוטאים", "שעת הנעלמים" ו"קרב רודף קרב" לא רק זכו בשבחי הביקורת, אלא גם הצליחו כלכלית מעבר לתחזיות של האולפן ואפילו קטפו אוסקרים. "הכלה!", סרטה השני של מגי ג'ילנהול היה צריך להמשיך את הקו האמנותי ולספק טוויסט פמיניסטי, אלים, בוגר ומדמם לסיפורה של "הכלה של פרנקנשטיין". לצערם הרב של כל המעורבים, שנת 2026 התחילה עם אכזבה גדולה. "הכלה!" מזכיר פלופ אמנותי אחר של אולפני וורנר שהציפיות ממנו היו מאוד גבוהות, "ג'וקר: טירוף בשניים". השליש הראשון של השנה חלף וכבר עכשיו ניתן להכריז ש"הכלה" הוא אחד האסונות הכלכליים הגדולים ביותר של השנה החולפת.
פרסומת
כמו סרט ההמשך הבעייתי מאוד של "ג'וקר", גם המקרה של "הכלה!" הוא בעיקר עצוב וטרגי. לעומת סתם סרטים מסחריים רגילים הסרט הזה חי ונושם קולנוע מתחילתו ועד סופו. אי אפשר שלא להבחין בכישרון העצום של הצוות הטכני בכל פריים ופריים בסרט הזה, את אהבתם הגדולה של יוצרי הסרט לאומנות הקולנוע ולמקורות שמהם מגיעה העלילה. בנוסף יש כאן שתי מפיקות ישראליות שהתיידדו עם ג'ילנהול כאשר הפיקו את הגרסה האמריקאית לסרט "הגננת" בכיכובה ואח"כ את סרט הביכורים שלה, "הבת האפלה": טליה קליינהנדלר ואסנת הנדלסמן-קרן ("בית לחם") להן זאת ההפקה הגדולה ביותר וזהו הישג יפה בפני עצמו. לסרט יש קאסט מרשים: זוכת האוסקר הטרייה ג'סי באקלי ("המנט"), שנותנת כאן את נשמתה בתפקיד שכתוב איום ואפילו שחקנית מוכשרת כמוה לא היתה יכולה להציל וכריסטיאן בייל, שגם תחת איפור כבד מצליח לעורר הזדהות ולרגש. לצידם אנט בנינג, פנלופה קרוז, ג'ייק ג'ילנהול (אחיה של), פיטר סארסגארד (בן זוגה של) וגם הרקדנית/שחקנית ג'וליאן האף, ג'ון מגארו ("5 בספטמבר|) וג'יני ברלין הוותיקה בתפקיד שגונב את ההצגה.נבהיר דבר אחד: "הכלה!" הוא סרט מטורף. הוא מציע פרשנות פמיניסטית רדיקלית זועמת לסיפור הכלה. ג'ילנהול מהלכת כאן על קו דק מאוד בין קולנוע נועז שבועט במוסכמות לבלתי נסבל כי הסרט מעדיף לצעוק את המסר שלו ברציניות מוגזמת, כולל סצנה מביכה שבה ה"כלה" צורחת בשליש האחרון של הסרט Me Too - כאילו הדבר לא ברור אחרי כמעט 100 דקות לתוך הסרט. אם היצירה הזאת היתה חוגגת את המופרכות הקאמפית של העלילה הבלתי הגיונית במקום לקחת את הכל ברצינות תהומית, המסר היה מהדהד הרבה יותר חזק והוא גם היה מהנה הרבה יותר לצפייה. ג'ילנהול שכחה שהיא מביימת סרט מפלצות ולא מעבירה הרצאה דידקטית בחוג לפמיניזם באוניברסיטה הפתוחה.
למי שמכיר את השורשים של "פרנקנשטיין" צפויה הפתעה כבר בשניות הראשונות של הסרט. באקלי מגלמת את הסופרת מרי שלי, שנמצאת בעולם הבא. היא מתחילה לעבוד על ספר המשך לסיפור האימה הקלאסי שהיא כתבה. הרוח של מרי שלי חודרת לתוך גופה של איידה (גם באקלי), אישה צעירה ויפה בשיקגו של שנות ה-30 שמתה בטרם עת. באקלי באמת מנסה להתמודד עם המשימה הקשה לגלם את ה"כלה" המופרעת למדי (איידה) וגם את הדיבוק של מרי שלי האוחז בה. התסריט של ג'ילנהול מספק לה אינספור אתגרים, כמו מונולוגים ארוכים שבהם לא ברור מי מדברת מגרונה של באקלי. השחקנית עושה את המיטב עם החומר התסריטאי הלא קוהרנטי, שגם לא מאפשר לקהל הרחב להזדהות איתה. לעומתה כריסטיאן בייל פשוט מעולה. הוא מצליח להנגיש את הבדידות של פרנקנשטיין במשך מאות שנים ואת הרצון שלו למצוא אהבה. אפשר אפילו להזדהות עם האהבה הטוטאלית וחסרת הפשרות שלו לכלה ברגע שהיא מתעוררת ממותה. השניים יוצאים למסע כאוטי, אלים ורומנטי בצורה רעילה והרסנית המזכיר את "בוני וקלייד".אם יש משהו ברור אחד הוא שאם התסריט לא היה מנסה לתלות על דמותה של "הכלה" מאות ואלפי שנים של דיכוי נשים אלא פשוט נותן לדמות שלה לספר את הסיפור, זה היה עובד כל כך הרבה יותר טוב. לכאורה הקונספט מבטיח, אבל השאלה הגדולה שהייתה צריכה להישאל היא האם הקהל של סרטי המפלצות רוצה בכלל לראות גרסה מחודשת של "הכלה של פרנקנשטיין" דרך עדשה פמיניסטית מודרנית מאת הבמאית והתסריטאית של הדרמה המדכאת "הבת האפלה". התשובה היא די פשוטה וכל מנהל זוטר באולפני וורנר צריך לדעת עליה את התשובה: הקהל של סרטי מפלצות מורכב מבנים שלא רוצים לראות פמיניזם רדיקלי על גבי המסך הגדול. הקהל המבוגר אנין הטעם של "הבת האפלה" לא הולך לסרטי מפלצות. האמת היא שגם הקהל של "ברבי" לא יגיע לצפות בסרט "הכלה" והוא יעדיף לצפות בסרט אחר של אולפני וורנר בשם "אנקת גבהים". מעט חובבי הקולנוע שכן ילכו לסרט הזה יגלו שהתוצאה רעועה, חסרת קוהרנטיות ומערבבת יותר מדי קווי עלילה.מלבד המשחק המעולה של בייל, אפשר לציין לטובה את הכישרון של הצוות הטכני. הסרט הזה נראה ומרגיש כמו 100 מיליון דולר. הוויזואליה מרהיבה. השחזור הצבעוני של שנות השלושים בשיקגו וניו יורק מרהיב. הסרט מצליח לשלב נגיעות של פילם-נואר בלשי קלאסי וסצנות ריקוד מוזיקליות המזכירות את הסרטים שנוצרו לפני 100 שנה. וכמובן - כל השחקנים נראים נהדר. האיפור ועיצוב התלבושות מוקפדים ואם הסרט לא היה כזה פלופ, אולי היה לו אפילו סיכוי כלשהו באוסקר 2027. על אף שהסרט עמוס בכשלים תסריטאיים ובימוי בוסרי, יש בו גם הרבה תעוזה. ג'ילנהול מנסה לעשות משהו אחר לחלוטין וניתן להעריך זאת. התוצאה רחוקה משלמות, היא פגומה מיסודה אבל אחרי שחושבים עליה ניתן להגיד שמדובר בסרט אמיץ ואפילו רדיקלי, רק חבל שהוא לא טוב.
שלח/י
ג'ייק ג'ילנהול
כריסטיאן בייל
מגי ג'ילנהול
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות