איך אנחנו יכולים לחיות כבני אדם במציאות נוראית? שאלה כזו היא תמיד רלוונטית, ככל שהמין האנושי לאורך כל ההיסטוריה ובכל המדינות והארצות נתקל במציאות איומה. שאלה זו גם הובילה יוצרי קולנוע ליצירת תת-הז’אנר של סרטי הזומבים בקולנוע האימה, החל מ”ליל המתים החיים” של ג’ורג’ א. רומרו בשנות השישים. בתוך הסגנון הזה, יש סדרה אחת מהעשורים האחרונים שבאמת שינתה את כללי המשחק, והיא “28 ימים אחרי” שיצר הבמאי דני בויל (“טריינספוטינג”) יחד עם התסריטאי אלכס גרלנד (“הקרב על אמריקה”). מעבר לכך שהסרט מתרחש בתקופה המודרנית והוסרט עם מצלמת קלטות וידאו של אותה התקופה, הוא גם שינה כלל מאוד נהוג בסגנון: הזומביים יכולים לרוץ, בניגוד מוחלט למפלצות האיטיות של פעם. שינוי זה הגביר את הסכנה עבור הגיבורים האנושיים, ממש בהקבלה לחיים שנהיו קשים וזועמים יותר.בשנה שעברה יצא סרט המשך שלישי “28 שנים אחרי”, שהציג כיצד דמויות מתמודדות עם אפוקליפסת זומבים עשורים לאחר התפשטות הנגיף. גיבור הסרט, ספייק (אלפי ויליאמס), יצא למסע אפי מהאי המבודד שבו חיה חברה אנושית בבטחה לעבר היבשת הבריטית, כדי לעזור לאמו החולה. תגליות מהמסעות לעבר היבשת גילו לספייק אמת מכוערת לגבי הזומבים שלא היה מודע אליה: עד כמה הם עדיין נראים כמו בני אדם. הוא הזדעזע מאביו, שהורג זומבים גם כשהם לא מהווים לו סכנה, ובסוף הסרט מחליט שלא לחזור לאי כדי למצוא את דרכו. הסצנה האחרונה הציבה אותו בחברת מנהיג כת בשם ג’ימי (ג’ק אוקונל, “חוטאים”) שלוקח אותו תחת חסותו, מה שמוביל ל”מקדש העצמות”.
פרסומת
הסרט החדש מסופר בצורה שונה לחלוטין מקודמו שצולם באייפון, בעודו מציג שתי עלילות שמתרחשות במקביל, עד להצטלבותן בחציו השני. מצד אחד נמצא ספייק, שחושש לחייו בעקבות המפגש עם הכת המסוכנת. מצד שני נמצא ד”ר קלסון (רייף פיינס, “עד שיצא עשן לבן”), שמנסה דרך פורצת דרך לטיפול בווירוס הזעם שהופך בני אדם לזומבים. בנוסף להבדל במבנה לעומת הסרט הקודם בסדרה, הסיפור המוצג ב”מקדש העצמות” דומה יותר להצצה לחיי היומיום תחת אפוקליפסה. הכת של ג’ימי מסתובבת ללא תכלית ומתעללת באנשים בצורה מחרידה, וקלסון נצפה במעין שגרה שבה הוא מתיידד עם זומבי מסוג אלפא בשם סמסון (צ’י לואיס-פרי שחוזר לתפקיד אחרי הסרט הקודם).הבחינה של שגרת החיים נתפסת גם בתור בחירה מובהקת של הבמאית ניה דקוסטה (“קנדימן”, “המארוולס”). סגנון זה מתבטא בעיקר בסצנות האקשן והמרדפים בסרט, שבהן הדמויות האנושיות נעות באי הבריטי, בורחות מזומבים או נלחמות בבני אדם אחרים. בניגוד לסרט הקודם, שצולם באמצעות אייפונים, שהצילום ב"מקדש העצמות" יוצר רושם שונה לגמרי עבור הצופים. במקום השימוש באייפונים רבים כדי ליצור אפקטים מיוחדים כמו תנועות 360 מעלות בסרט הקודם, הצילום ב”מקדש העצמות” נראה יותר כאילו הצופה נמצא יחד עם הדמויות. תנועות המצלמה והקומפוזיציות באקשן הן אותנטיות, ובכך גם מבדילות את סגנונה של דקוסטה משל דני בויל, וגם מעצימות את המתח.
הבדל נוסף בין סרטי “28 שנים אחרי” הוא גם בשימוש במוזיקה. למשל, בסרט הקודם אחד השימושים במוזיקה שהיו הכי ניכרים היה של הפואמה “Boots”, כאשר ספייק ואביו עוברים מהאי הבטוח שבו הם מתגוררים ליבשת הבריטית הכאוטית. ב”מקדש העצמות” המוזיקה משמשת דווקא ככלי שמאפשר לצופים להתחבר עוד יותר לדמותו של קלסון, אשר מחזיק באוסף תקליטים. המוזיקה שהוא שומע בשגרתו היא חלק מהסרט – והיא כוללת שירים של להקות כמו רדיוהד ודוראן דוראן. עצם השימוש ממחיש את הגישה השונה של “מקדש העצמות”: המוזיקה עובדת ככלי לחיבור הקהל עם הדמויות, במקום כאמצעי ליצירת סימבוליזם.“מקדש העצמות” אמנם לא חף מבעיות מסוימות. המחצית הראשונה של הסרט היא לעיתים קרובות חזרתית וחסרת כיוון, אך לא במידה שגורמת לצופים לאבד סבלנות. מעבר לכך, זהו סרט נפלא. הוא מתעלה על קודמו, מציג זהות סגנונית חדשה ומקורית, מכיל את אחד ההופעות הטובות ביותר בקריירה של רייף פיינס, וכתיבתו של אלכס גרלנד נשארת מצוינת ומעוררת מחשבה ובודקת את הקו הדק שמפריד בין המפלצתיות של הזומבים לזו האנושית שעלולה להיות קשה ומפחידה יותר. “מקדש העצמות” גורם לתחושות עזות של פרץ אדרנלין והוא מומלץ בחום לכל מי שאהבו את “28 שנים אחרי”.
"אדרנלין בעצמות"
שלח/י
רייף פיינס
קיליאן מרפי
ג'ק אוקונל
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות