לא בכדי זכה מושון סלמונה פרס חבר השופטים פסטיבל ירושלים 2007. מדובר באחד הסרטים הישראלים המפתיעים, הצנועים והמרגשים של השנה החולפת. קולנוע ריאליסטי נטול יומרות המתמקד בגיבוריו הצעירים, מסתכל להם בגובה העיניים בהזדהות מוחלטת ובהבנה עמוקה נטולת התנשאות.הסרט נקרא על שמו של אצטדיון קבוצת הפועל באר שבע. וסרמיל מספר את סיפורם של שלושה נערים המחפשים את דרכם בין תקווה לייאוש, במציאות חיים קשה. שלושת הסיפורים מתנהלים במקביל עד שהם מצטלבים כאשר חבל ההצלה היחיד הנראה לעין הוא הכדורגל.
פרסומת
שלומי, ראש הנבחרת של קבוצת הכדורגל, הוא צעיר חמום המוח חי עם אמו האלמנה, אחותו הקטנה ואב חורג, עובד כשליח בפיצריה. כאשר הטוסטוס של הפיצריה נגנב בזמן המשמרת שלו, הוא חוטף מכות מבעל המקום שמפטר אותו ומסרב לשלם לו משכורת. אחיו הבכור של שלומי הוא עבריין קטן שרק הולך ומסבך את העניינים.עדיאל, בן הקהילה האתיופית, מטפל באחיו הקטן ובאמו החולה. במקום להגיע לאימוני נבחרת הכדורגל הוא מעדיף להסניף דבק עם חבריו, להסתובב בקניון, ומנסה להכניס את חברתו המגיעה מבית דתי למיטה. דימה הוא בן למשפחת עולים מרוסיה. אביו מובטל ואימו מפרנסת את המשפחה בעבודות ניקיון. כדי להכניס לעצמו קצת כסף ואולי להגשים את חלומו ולברוח מהארץ הוא מוכר סמים לתלמידי התיכון ומבצע עוד שלל פשעים קטנים.
השלושה מוצאים את עצמם מתמודדים אחד עם השני כאשר מאמן קבוצת הכדורגל של התיכון יושב להם על הראש ודורש משמעת. עכשיו הם חייבים לשתף פעולה ולהתגבר על דעות קדומות, רגשי נחיתות ונסיבות החיים, כדי שיוכלו לקחת חלק בגמר טורניר לנוער שנערך בכל יום עצמאות באצטדיון וסרמיל. הטורניר מהווה חלון ראווה עבור ציידי כישרונות ולפיכך ניצחון הוא הסיכוי היחיד שלהם לעבור לשחק בהפועל באר שבע ולהבטיח את עתידם.סלמונה לא ממציא את הקולנוע הריאליסטי מחדש, אבל הוא מספר סיפור עכשווי על המציאות הישראלית, מציאות שלצערי הקולנוע המקומי מעדיף להתעלם ממנה כדי ליצור סרטים שיביאו קהל רחב לאולמות. הוא עושה זאת בעזרת שחקנים אנונימיים לחלוטין. היחידה שזיהיתי שם זאת עירית נתן-בנדק. שלושת השחקנים הראשיים נמצאים ממש בתחילת דרכם, ולמרות זאת הם בעלי נוכחות של כוכבי קולנוע אמיתיים: דוד טפליצקי (דימה), עדיאל זמרו (עדיאל) , נדיר אלדד (שלומי). כול כך כיף לראות שחקנים צעירים, מוכשרים ובלתי מוכרים במקום הפנים המוכרות שאפשר לראות בכול טלנובלה מעצבנת אפשרית.נראה שהקולנוע הניאו-ריאליסטי האיטלקי הוא המשפיע העיקרי על סלמונה שאיננו מעז לשפוט את הדמויות המככבות בסרט אבל אין ספק שגם קן לואץ' הסתובב בראשו. לעומת הבמאי הבריטי השייך לזרם הריאליזם הביקורתי היומרני, סלמונה איננו מבקש לשפוט את החברה שבה הדמויות חיות. הוא רק מספר את הסיפור שלהם ומקווה שהקהל יהיה מספיק חכם כדי להבין את הלך הרוח ויתרגש מהתרחשויות המתחוללות על גבי המסך. ב"ורסמיל" אין רגע אחד דל.
העריכה בסרט טובה מאוד
הלוקישנים נפלאים
חבל שהמשחק לא אמיתי והתסריט מאוד בינוני,
בעקרון הדבר הכי טוב של הסרט היה הפופקורן, ורגע שהסרט נגמר..
בסה"כ הסרט הוא פרי יצירתו של מישהו עם חזון, נראה קצת כי החזון מפוספס.
נחמד ללכת לראות בשביל לתרום לקרן הקולנוע הישראלית..
"דה-סיקה הישראלי"
וסרמיל (עמוד סרט)
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות