Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: פסטיבל חיפה סקירה

חוקי הפשע

מבקר: אלעד שלו

ג'וני דפ חוזר ובגדול. סרט הפשע החדש בכיכובו "חוקי הפשע" (Black Mass) הוא הדבר הטוב ביותר שעשה דפ בשנים האחרונות אחרי רצף כשלונות מביכים ומסרטי הפשע המרשימים של השנים האחרונות.

הסרט, שייצא לאקרנים בישראל ב-22.10, הוקרן בטרום בכורה בפסטיבל חיפה ומספר את סיפורו האמיתי והבלתי ייאמן של הגנגסטר ג'יימס וויטי בולגר, הבוס של המאפיה האירית בבוסטון, ששלט ביד רמה ברחובות העיר במשך עשרות שנים תוך כדי שהוא משמש מודיע של ה-FBI כדי להפיל את יריביו ולבסס את מעמדו בעולם הפשע. דפ מגיש הופעה עוצמתית במיוחד, שבניגוד למניירזם שאפיין את הופעותיו האחרונות, מצליחה לתפוס במדויק את המהות של בולגר, על הפרנואידיות, שיגעון הגדלות וקור הרוח המצמרר שלו.

הבמאי סקוט קופר ("אחים בדם") שולט ביד רמה בסרט ומנווט אותו ביעילות ומקצועיות תוך הימנעות מהאדרת הדמויות כפי שנעשה בסרטי פשע רבים אלא בהצגה כנה וחסרת רחמים שלהן על מגרעותיהן ואכזריותן. קופר גם נמנע מלהפוך את הסרט לסרט אקשן ועל אף כמות רציחות מכובדת הסרט שומר על הנתיב הדרמטי בו הוא הולך ומאיר זרקור קודר על הקשר בין הפשע המאורגן וה-FBI באותן שנים. ג'ואל אדגרטון ("המתנה") עושה אף הוא עבודה נהדרת כחוקר FBI שמטשטש את הגבולות בינו ובין קופר המודיע והופך לשותף לפשע בפני עצמו.

[*]

האורחת

מבקרת: נטע שניצר

את הסרט של הבמאי הטורקי מהמט ארילמאז ניתן להגדיר במילה אחת: אכזבה. האולם היה מלא עד אפס מקום, הצופים מלאי ציפייה, אך מהר מאוד אנשים התחילו לנוע במקומם באי נוחות במשך שעתיים, כשהם גילו שאין בסרט עלילה ודמויות שניתן להזדהות עימן.

על פניו הסרט עוסק בנור, ששומעת שאימה על סף מוות. היא הולכת לבקר את בית משפחתה עם ביתה הקטנה לאחר שלא הייתה בו עשר שנים. לקראת סוף הסרט אנחנו מבינים שנור עברה טראומה קשה בילדותה ולכן לא ביקרה בביתה עשור, אך הטראומה וכל העיסוק בה הוא קלישאתי, ללא אמירה חדשה, ולא מוצג באופן יוצא דופן.

הסרט כן מציע הצצה לחיי היומיום בכפר טורקי השוכן מול עיר גדולה והומה דרך עיניה של "האורחת"- גיבורת הסרט. אנו נחשפים לאורך הסרט לרגעים פיוטיים ואנושיים של תושבי הכפר, אנו לומדים על חייהם של אביה ואחיה, כשהם במקום עבודתם בבסטה שלהם בשוק: יש להם הומור משלהם, משחקים, תחביבים כמו גידול יונים. במקביל לחלקים החינניים אנו עדים גם לקשיים ולאכזבות: אדם שאביו עזר לו בעבר מתנכר אליו ודורש את החזרת חובותיו למרות שהאב נקלע למצב קשה, המשפחה הייתה אמורה לקבל ירושה אך רימו את האח כשחתם על הצוואה ועוד.

באותה נשימה, אפשר להגיד שההתבוננות היא די שטחית - אין התמודדות אמיתית עם כובד החיים, לכל דבר יש פתרון יחסית קל: האמא לא מתפקדת- השכנה תופסת את מקומה, כשההוצאה לפועל מעקלת את כל רכושם- השכנה מביאה את הטלוויזיה שלה. אנו לא לומדים באמת איך הדמויות מתמודדות עם הקשיים הכלכליים ועם הלנת האם הגוססת בחדר ביתם כמעט ללא סיוע רפואי. האב המסתורי שמספר סיפורי גבורה מהמלחמה לחברו בסצנה יפהפיה ונוגעת, לא באמת מתמודד עם גסיסת אישתו, עיקול הבית, החובות, הטראומה של ביתו והיחסים ביניהם- כל אלה חסרים מהמסך.

גם הסימבוליות שעולה בסרט די פשטנית: מאחורי הבית נבנה בית חולים ולכל אורך הסרט עוברים אמבולנסים בקולות צווחניים ומבהילים את גיבורת הסרט וגם את הצופים, זהו אקט סימבולי ברור מדי- כולנו מבינים שהאמא תמות בסוף הסרט, אין צורך לבנות בית חולים מאחורי הבית כדי להדגיש את זה.

הסרט הטורקי שיצא לא מזמן לאקרנים "ילדות פרא", מעלה את הציפייה והרף של הקולנוע הטורקי ושל מה שיש לו להציע, לצערי "האורחת" לא עומד בציפיות. בסוף הסרט נור חוזרת הביתה ועוצרת לחשוב, אבל אנחנו לא באמת מבינים על מה היא חושבת ועל מה אנחנו אמורים לחשוב כשאנחנו יוצאים מהסרט.

לסקירה שלנו של סרטים נוספים מפסטיבל חיפה בהם "הדיבוק" ו"הנשיא" - לחצו כאן