יום בריאות הנפש העולמי: 5 סרטים שכדאי לראות על פגועי נפש

קן הקוקייה (1975) – סרט פולחן שנחשב אחד הסרטים הטובים ביותר בקולנוע האמריקאי והיה לסרט השני בתולדות האוסקר שקטף את חמשת הפרסים הגדולים – סרט, במאי, שחקן, שחקנית ותסריט. הסרט מבוסס על ספר שנכתב על ידי קן קיזי בשנות השישים ומביע ביקורת קשה על ההתנהלות הרפואית במוסדות הפסיכיאטריים ובעיקר על אמצעי הענישה. עלילת הסרט מתרחשת בבית חולים פסיכיאטרי אליו מגיע רנדל מק'מרפי (ג'ק ניקולוסון הענק), אסיר בעל בעיות משמעת, לשם אבחון. מק'מרפי, אשר אינו בעל בעיות נפשיות, מעוניין לעבור למוסד חולי הנפש מתוך מחשבה כי ימתיק את ריצוי מאסרו. במהלך תקופה זו הוא מתוודע למטופלים השונים: האינדיאני האילם, בילי הדיכאוני, צ'סוויק הסובל מהתמוטטות עצבים. נוצר ביניהם קשר חברי ותמיכתו של מק'מרפי מתפרשת על ידי האחות הראשית כמרדנות. בשל כך הוא נקלע לעימותים רבים עמה וממריד את שאר חבריו למחלקה נגד האחות. כתוצאה מכך מק'מרפי וחבריו מקבלים מכות חשמל וכשגם הן אינן עוזרות הוא עובר ניתוח לובוטומיה שהופך אותו לצמח.

האחות אינה מסוגלת להתמודד עם רוחו החופשית והנהנתנית של מק'מרפי, שמסמל את השונה והרע ולכן מנסה לחנכו באמצעות ה"רפואה" עם מכות חשמל וניתוח הסרת אונה. למרות שהאחות היא התגלמות "הנורמטיביות" ומק'מרפי הוא השיגעון, נראה כי היוצרות מתהפכות בסרט והגבול בין שפיות וטירוף הוא דק מאוד. הבמאי מילוש פורמן ("שיער") נותן הצצה מטלטלת לעולמם של פגועי נפש שהחברה החליטה לבודד עקב התנהגות בעייתית במוסד סגור. ניקולסון כריזמטי, חינני ומרגש והחיבור לדמות נראה כה טבעי ומדויק. לא בכדי זכה עליו בפרס האוסקר.

נערה בהפרעה (1999) – עיבוד קולנועי לספרה של סוזנה קייסן, בו תיעדה את חוויותיה מאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי, לאחר שאובחנה כסובלת מהפרעת אישיות גבולית. משמעות המונח היא שלאדם אין תמונה שלמה לגבי עצמו או לגבי האובייקטים המשמעותיים עבורו. קייסן אושפזה בבית החולים בשנת 1967 ובו שהתה שנה וחצי מחייה. בסרט מתוארת שגרת חייה בתקופה זו והקשר שנרקם בינה ובין הנערות האחרות המאושפזות, הסובלות מהפרעות אחרות (סוציופתיה, שקרנות כפייתית, טראומה משריפה ואי אכילה בפומבי). את הסרט מביים ברגישות רבה ג'יימס מנגולד ("פורד נגד פרארי") שגם כתב את התסריט יחד עם קייסן. סיפור העלילה מובע דרך עיניה של הדמות הראשית וניכרת ההסתכלות הנשית על הפרטים הקטנים. כדי להמחיש את פרק הזמן בו שהתה הדמות במוסד (שנה וחצי) ולתת רקע מסוים על החיים שהיו לה לפני האשפוז, ישנו משחק ברצף הזמן, המעניק מבט רטרוספקטיבי של הדמות הראשית על תקופת אשפוזה. הליהוק של השחקנים משובח במיוחד. וופי גולדברג בתפקיד האחות המסורה – לשם שינוי בתפקיד עוצמתי ובעל נוכחות, אליזבת' מוס בתפקיד קטן ודרמטי, אנג'לינה ג'ולי בתפקיד כובש שהעניק לה את האוסקר ו-וינונה ריידר כסוזנה באחד מתפקידיה הטובים ביותר.

דור הפרוזאק (2001) – פרוזאק היא תרופה נוגדת דכאון שמטרתה להעלות את רמת הסרוטונין במוח, שלטענת הפסיכיאטרים מחסור בו הוא הסיבה לדיכאון. בעשורים האחרונים השימוש בתרופה הולך ומתרבה. הסרט "דור הפרוזאק" נותן הצצה לחייה של נערה נורמטיבית ששוקעת בדיכאון. הוא מראה כי השימוש בתרופה עוזר להשיב את חייה לקדמותם וכי אין זו בושה לקחת את התרופה, ומעבר לכך – השימוש בתרופה הוא נחלת רבים. זהו עיבוד קולנועי לספרה של אליזבת וורצל, בו תיעדה את חוויותיה ורגשותיה בתקופת לימודיה בקולג', כאשר לקתה בדיכאון קליני. הסרט מתרחש בשנות התשעים, בהן השיח על דכאון לא היה מדובר. וורצל הייתה בתקופה זו סטודנטית וכתבה טור מוזיקה. אך התוודעותה לעולם הסמים, האלכוהול והסקס ערערו אותה והיא החלה בהרס עצמי שכלל פגיעה עצמית ואף ניסיון התאבדות. בסופו של דבר, לאחר טיפול רפואי ונטילת תרופת הפרוזאק היא התחילה בתהליך הפנמת המציאות כפי שהיא.

ניתן לראות את נגיעותיו הייחודיות של הבמאי הנורבגי אריק סקולדברג ("פירומניאק") שאוהב לקחת על עצמו פרויקטים בעלי אופי אפלולי. סקולדברג מביים את הסרט בצורה קצבית, נוקבת וחושפנית. הוא מצליח להעביר את הגיגיה הגלויים של וורצל (שנפטרה מסרטן השד לפני שנה וחצי) ויחד עם הפסקול הצעיר והחתרני שמתחבר בצורה מושלמת לטקסט הוא מביא קול נשי, צעיר חתרני ונוקב. השימוש הרב בהבזקים לעברה של וורצל עוזרים בתובנות לגבי תחושותיה הקשות לגבי עצמה – הקשר המסובך עם אמה, הגירושים של הוריה שצילקו אותה והתחושה כי עליה להוכיח עצמה. הכול יחד מתנקז וגורם לה לנזק נפשי שמוביל לדיכאון העמוק בו לקתה. את דמותה של וורצל מגלמת כריסטינה ריצ'י בליהוק אופטימלי לתפקיד. גם שאר השחקנים אמינים ומרגשים. בולטות מישל ויליאמס כחברתה וג'סיקה לאנג שמגלמת את אמה.

צלף אמריקאי (2014) – הפרעת דחק פוסט טראומתית מוגדרת הפרעה פסיכיאטרית המתפתחת בעקבות אירוע מעורר אימה, המסכן את שלמותו הפיזית והנפשית של אדם. פוסט טראומה לרוב מלווה בתחושת פחד, חרדה וזיכרונות מהאירוע, וישנה פגיעה קשה בניהול חיי שגרה לאחר הטראומה. הפרעה זו מופיעה בשנים האחרונות בעיקר בקרב חיילים שלחמו בשדה הקרב. הסרט "צלף אמריקאי" של קלינט איסטווד, שמבוסס על ספרו האוטוביוגרפי של הצלף כריס קייל, מצליח לתת במה להפרעה זו ובעקבות הסרט, הנושא עלה רבות לדיון בשיח הציבורי.

הסרט נותן הצצה לחייו של קייל - צלף ביחידת אריות הים של חיל הנחתים. מדובר בצלף מיומן שברזומה שלו מאות פגיעות ממרחקים גדולים ועליו לבצע החלטות חיסול קשות. מצד שני הוא איש משפחה שמנסה לנהל אורח חיים שגרתי, לתמוך באשתו ולעזור בגידול ילדיו. שני החלקים השונים בחייו של קייל אינם מתיישרים ובשהותו באזרחות הוא נתקף בהתקפי חרדה, בהבזקים מהלחימה, בזיכרונות מחבריו שנהרגו בקרבות והוא אינו מצליח להתעשת.

השינוי מגיע בעקבות טיפול פסיכיאטרי שגורם לו לחנוך חיילים שעברו פוסט טראומה במהלך שהותם, כמותו. קייל עוזר להם להשתקם ומעודד אותם באמצעות שיחות שהם מקיימים במהלך מטווח. התמודדותו המחודשת עם ההפרעה גורמת לו לשקם את חייו מחדש. באופן אירוני קייל צלח את עיראק אך נורה למוות על ידי חייל שעזר לו. מטרת הסרט להראות את המחיר שמשלמים החיילים ביציאתם מהקרב ובשובם ממנו. חלק מהם נותר בנפשו שם והם צריכים להתמודד עם השברים. את הסרט מביים ברגישות קלינט איסטווד ואת תפקידו של קייל מגלם בהצטיינות בראדלי קופר.

ג'וקר (2019) – סרט פסיכולוגי שובר קופות שמתבסס על דמותו של הג'וקר מהקומיקס אך לוקח את הסיפור לכיוון אפל יותר מהמקור. הסרט מתחולל בשנות השמונים בו אנו פוגשים את הג'וקר לפני השינוי כארתור פלק. פלק סובל מבעיה נוירולוגית הגורמת לו לפרצי צחוק בלתי נשלטים. הוא חולם להיות קומיקאי מצליח אך עובד למחייתו כליצן רפואי לילדים בגות'אם סיטי. לאחר שנשדד במהלך עבודתו הוא מתחיל להסתובב עם אקדח על מנת להתגונן ומפוטר מעבודתו. אך כששוב הוא נתקל בסכנה, הטראומה חזקה ממנו והוא נשבר ורוצח את תוקפיו. את הרצח הוא ביצע עם מסכת הליצן שהופכת לסימן ההיכר ומעשה זה גורם לתסיסה בקרב תושבי העיר. התסכול, תחושת חוסר הצדק, הדיכאון יחד עם מחשבות השווא שתוקפות אותו ואישיותו הנרקיסיסטית גורמים לו להפוך ל"ג'וקר" המטורלל ולהתחיל במסע רציחות.

הבמאי טוד פיליפס ("בדרך לחתונה עוצרים בווגאס") שגם כתב את התסריט יחד עם סקוט סילבר, יצר סרט אפל, קצבי, מותח, אלים, קשה לצפייה ובעל ביקורת חברתית נוקבת. הסרט מנסה להראות איך אדם מופנם, בעל נפש רגישה ומיוסרת, שאינו פוגע באף אחד יכול להתערער נפשית ולהפוך לרוצח. ישנה אצבע מאשימה כלפי החברה שאינה רואה את המצוקות השונות ובמקום להתמודד מעדיפה לקטלג לקטגוריות – נורמלי או לא נורמלי. כפי שנטען בסרט: "אתם מחליטים מה טוב או רע, כפי שאתם מחליטים מה מצחיק או לא". הצילום המקצועי של לורנס שר יחד עם הפסקול המהפנט של הילדור גודנאדוטיר מצליחים להפוך את הסרט לכה עצמתי ומצמרר. וכמובן שהשחקן הראשי, חואקין פניקס שהשיל לתפקיד 24 ק"ג בתפקיד חייו (עליו קטף לראשונה את פרס האוסקר היוקרתי) – כריזמטי, עוצמתי ובלתי נשכח.