מת הבמאי רוברט אלטמן

מאת: מערכת "סרט"

אלטמן, מגדולי הקולנוענים האמריקאים, ביים עשרות סרטים בכמעט 50 שנות קריירה, והשנה זכה באוסקר למפעל חיים; סרטו האחרון, "המדריך לחיים בכפר", מוצג בימים אלה בארץ

רוברט אלטמן, אחד מבמאי הקולנוע האמריקאים החשובים ביותר מאז ראשית שנות ה-70, מת שלשום (שני) בבית חולים בלוס אנג'לס, הוא היה בן 81.

סרטו האחרון של אלטמן - "המדריך לחיים בכפר" מוקרן כעת בישראל.

הקריירה הארוכה של אלטמן, שרשימת סרטיו כוללת יצירות מופת כגון "מ.א.ש" (1970), "הקלפן והיצאנית" (1971), "נאשוויל" (1975), "תמונות קצרות" (1993) ו"פארק גוספורד" (2001), היתה רצופה מהמורות; היו בה שנים של הצלחה ושנים שהמערכת ההוליוודית התעלמה ממנו לחלוטין (מיותר לציין שהקהל הרחב לא ראה את רוב סרטיו שבאופן גורף לא זכו להצלחה כלכלית).

אלטמן, בנו של סוכן ביטוח, נולד ב-20 בפברואר 1925 בקנזס סיטי שבמדינת מיזורי. הוא היה חניך באקדמיה צבאית בלקסינגטון שבמיזורי, גוייס ב-1945 לחיל האוויר, ואחרי המלחמה עבר להוליווד, שם ניסה את כוחו תחילה, ללא הצלחה יתרה, כשחקן. צלחתו כבמאי לא באה לו בקלות, ובשלב מאוחר יחסית. אחרי שהותו בהוליווד הוא חזר לקנזס סיטי, הצטרף שם לחברת הפקה של סרטי לימוד, סרטים תעשייתיים, סרטים תיעודיים ואף פרסומות, וביים במסגרתה למעלה מ-60 סרטים קצרים על כל נושא שבעולם כמעט.

בחסותה של אותה חברה הוא את סרטו העלילתי הארוך הראשון, "העבריינים", סרט פשע צנוע שעסק בתופעת עבריינות הנוער האופנתית באותם ימים, שיצא לאקרנים ב-1957 ולא הביא לו תהילה רבה. הוא חזר להוליווד, ביים סרט תיעודי על חייו ומותו של ג'יימס דין, שניסה ללא הצלחה יתרה להיבנות על הפולחן שהתפתח באותן שנים סביב השחקן המת, וביים פרקים בסדרות טלוויזיה רבות (כגון סדרת הטלוויזיה "אלפרד היצ'קוק מציג", “מאווריק" ו"בוננזה").

אבל אז הגיע "מ.א.ש", יצירת המופת הראשונה שלו, והוא כבר בן 45, וסימן אותו, איך לנסח זאת, כאחד הבימאים המבטיחים של הקולנוע האמריקאי. הסרט זיכה את אלטמן במועמדות ראשונה לאוסקר בקטגורית הבימוי הטוב ביותר. הוא היה מועמד שש פעמים נוספות בקטגוריה הזאת, אך הפסיד בכל פעם.

"מ.א.ש" היה להיטו הגדול ביותר של אלטמן. סרטיו הבאים זכו להערכה אך להצלחה קופתית מוגבלת הרבה יותר. במקבץ סרטיו הראשונים חתר אלטמן נגד כמה מהז'אנרים הקולנועיים ההוליוודיים המסורתיים ביותר: סרט המלחמה הקלאסי ("מ.א.ש"), המערבון ("הקלפן והיצאנית"), הפילם נואר ("שלום לנצח" מ-1972, שהעתיק את דמותו של הבלש הפרטי פיליפ מארלו, לקליפורניה של שנות ה-70, והפך אותו מאביר עירוני למוקיון עצוב למדי), הסרט המוסיקלי ("נאשוויל", שעקב אחר קורותיהן של 26 דמויות שונות המתכנסות בבירת מוסיקת הקאנטרי האמריקאית) ושוב המערבון ("באפלו ביל והאינדיאנים" ב-1976).

כאן החלה תקופת השפל הארוכה בקריירה של אלטמן, שכללה אמנם כמה סרטים מעניינים ביותר, אך מרביתם לא זכו לחשיפה רחבה והוא נדחק בהדרגה לשולי התודעה הקולנועית. הוא חזר בעוצמה רבה ב-1992 עם "השחקן", סאטירה חריפה ומשעשעת ביותר על תעשיית הקולנוע ההוליוודית, שזכתה בפרסים בפסטיבל קאן ובמועמדויות לאוסקר ומיקמה אותו פעם נוספת במרכזה של המציאות הקולנועית העכשווית.

"תמונות קצרות", שהתבסס על מקבץ סיפורים של ריימונד קארוור, ואיחד אותם לפרסקו עשיר שתאר את החיים בקליפורניה בתחילת שנות ה-90, ביסס את מעמדו פעם נוספת כאחד היוצרים הקולנועיים החשובים של התקופה. ב-13 השנים שחלפו מאז ביים אלטמן שורה של סרטים שלא כולם זכו להצלחה (כגון "משהו ללבוש" עתיר הכוכבים מ-1994, שחשף את הנעשה מאחורי הקלעים של תעשיית אופנת העילית). אולם מרביתם, אם לא כולם, העידו על התעוזה ההולכת ונמשכת של חזונו הקולנועי.

דומה אף, שלא היה עוד במאי, שמיטב כוכבי הוליווד עמדו בתור כדי להופיע בסרטיו, גם אם לא היה מדובר – ובסרט של אלטמן הרי אין דבר כזה - בתפקיד ראשי. רשימה חלקית בלבד: מריל סטריפ, לילי טומלין, ג'ק למון, ג'וליה רוברטס, טים רובינס, ניק נולטי, סופיה לורן, מרצ'לו מסטרויאני, שלי דובאל, ליליאן גיש, מתיו מודין, ועוד ועוד.

העולם הקולנועי יהיה משעמם יותר בלי אלטמן, יהי זכרו ברוך.