ססיל ב. דה-מיל, סרג'יו ליאונה ו... טרנטינו?

אם אי פעם פתחתם ספר על קולנוע בטח נתקלתם עוד בעמודים הראשונים בתמונה של דאסטין פרנום אוחז באקדח הריבולבר המפורסם ועומד מעל גופת אויבו באמצע מסבעה בסרט הארוך הראשון שהופק בהוליווד "The Squaw Man" (בעלה של האינדיאנית, בתרגום חופשי).

[*]

ב1913, הבמאי הטירון, ססיל ב. דה-מיל, הוביל הפקה שאפתנית אשר צרכה מגוון רחב של לוקיישנים, החל מנוף הררי שלג אל טיימס סקוור בניו-יורק אל המערב הפרוע. למזלו של דה-מיל, קשיי מזג אוויר הובילו אותו ללוס אנג'לס, שם הוא מצא זהב. ב "The Sqauw Man", סרטו הראשון, ניצל דה-מיל את מזג האוויר של עיר המלאכים והוביל ללידתו של אחד הז'אנרים הקולנועיים שלא זוכה להערכה ראויה ובו זמנית מוערך על יתר המידה.

למרות שקולנוענים החלו ליצור מערבונים לפני דה-מיל, כמו אדווין סטנטון פורטר אשר סרטו בן שתיים-עשרה דקות משנת 1903, "שוד הרכבת הגדול", נחשב למערבון הראשון בהיסטוריה, זוהי יצירתו של דה-יל שהקנתה את המאפיינים הן האומנותיים והן הפילוסופים לסרטי הז'אנר, אשר מעבר להיותם זן קליל של בידור, מהווים מראה לחברה האמריקאית.

המערבונים של תחילת המאה העשרים חגגו את תרבות החלוציות של אמריקה בימי ייעוד הגילוי בהם ניסו להרחיב את זרועותיה של האומה על פני כלל היבשת. בעודם מהללים את ערך הכבוד, צדק פרטני ומציגים את האינדיאנים כפראים שניתן להשחיתם בקלות, סרטים אלו פיתחו מבנה פשוט אשר התבסס על הקונספט של טובים מול רעים ועלילות שבמהרה התמלאו באין ספור קרבות ירי ותיקו מקסיקני.

[*]

למען התפתחות הז'אנר היה צורך בהופעתו של גיבור: הקאובוי. אדם חזק, מחוספס, מתבודד ובדרך כלל נאה, ששתיקתו וכישורי הירי המופלאים שלו הפכו אותו לכוכב הרוק של המערב. הבוקר אולי המפורסם ביותר, עד להופעתו של קלינט איסטווד בשנות השישים, היה ג'ון ויין, הידוע בכינויו "הדוכס". כוכב הפוטבול לשעבר חבר עם הבמאי המפורסם ג'ון פורד, המכונה גם "פאפי", ויצר חברות שתשרוד מעל לארבעים שנה. שיתוף הפעולה הראשון של הצמד, "מרכבת הדואר" נודע על היותו המערבון הראשון אשר, על ידי פירוש מחדש של ההיסטוריה האמריקאית, נגע בסוגיות חברתיות.

על מרכבת דואר לניו-מקסיקו, דרכם של שבעה זרים, אשר כל אחד מהם מייצג חלק בחברה האמריקאית בימי השפל הגדול, נפגשות. הסרט גם נכנס לספרי ההיסטוריה מאחר שהוא הציג לראשונה גיבור דל אמצעים. וויין גילם את דמותו של "רינגו קיד", מנודה המחפש נקמה על רצח משפחתו. קסמו הגברי של וויין התאימה כמו כפפה לאישיותו הייחודית של קיד ותחת הדרכתו המבריקה של פורד, מילא וויין את הדמות הן עם האומץ המסורתי לגיבורי מערבונים והן עם אנוכיות, ובכך יצר דמות שניתן לאהוב ולשנוא אותה בקלות.

[*]

ב - 1956, הצמד התאחד שוב באחד המערבונים המשפיעים בהיסטוריה, "המחפשים", אשר גולל את מסעו של אדואד, של קצין הקונפדרציה לשעבר (ג'ון וויין, כמובן), לשחרור אחייניתו מידיהם של שבט אינדיאני אכזר. הדוכס ופאפי הצליחו לשחזר את ההצלחה של "מרכבת הדואר" ולא פחות חשוב את ההשפעה שהיתה לסרט על הז'אנר. ע"י שחרור הדמות הראשית משלשלאות הקונפורמיזם, פורד הצליח ליצור אנטונים לדמות הגיבור הקלסית בכך למעשה עיצב מחדש את סרטי המערב הפרוע. אדוארד הוא מתבודד המונע לפעול ע"י יצר הנקמה וסולם ערכים גזעני, שמזכיר מאוד את תאוריית הגזע, ממנו הוא מסרב לזוז.

טשטוש גבולות המוסר עליהם הסתמכו סרטי המערבונים עד "המחפשים" ויצירת דמות שלא דוגלת בקוד האבירות המזוהה עם הבוקרים ואף לא לומדת דבר במסעה, שם את הסרט בעל אופיו הביקורתי במרכז הדיבייט של תנועת זכויות האזרח האמריקאית של תחילת שנות השישים.

[*]

הפופולריות הגוברת של סרטי המערבונים מעבר לאטלנטיס הובילה להתנסויות אירופאיות בז'אנר, אולם זה היה יוצר איטלקי צעיר בשם סרג'יו לאונה אשר בשנת 1964 עם סרטו "בעבור חופן דולרים" שהחל את הגל של מערבונים מלאי דם, סקס, מוטיבים דתיים וכמיטב המסורת האירופאית, יותר אסתטיים.

מצויד בתסריט שמבוסס על סרט הסמוראים של היוצר היפני אקירה קורוסאווה "יוג'ימבו", לאונה שבר את חוקי הז'אנר בסרט שתיאר את עלילותיו של אקדוחן אנונימי (קלינט איסטווד), המונע בעיקר על ידי תאוות בצע, אשר בערמומיות מסית שתי כנופיות אחת כנגד השנייה. עם פסקול המשלב כלי הקשה הרמוניים וצלילים צורמי אוזניים, דגש על אלימות ותסריט אשר זונח את עקרונות הז'אנר, יצר לאונה יצירת מפות חלוצית שזכתה לכינוי "מערבון ספגטי".

הצלחתו האדירה של הסרט בקופות הפכה את איסטווד לכוכב בין לילה וסללה את הדרך לפרויקט הבא של הבמאי המהפכני והשני בסדרת הסרטים שתהפוך לטרילוגיה המפורסמת בהיסטוריה. "הצלפים" (1965) החזיר את איסטווד כצייד הראשים הקשוח והציג שחקנים חדשים ובלתי נשכחים כמו לי ואן קליף, אשר שנה לאחר מכן גילם את "עיני מלאך", הידוע גם בכינויו "הרע", בסרט אשר חתם טרילוגיית הדולרים. סרט כה גדול אשר הפך מיידית לחלק בלתי נפרד מתרבות הפופ המערבית.

[*]

"הטוב, הרע והמכוער" עמד באתגר להתעלות לרמת החדשנות שהציגו שני הסרטים הקודמים בטרילוגיה, בתקופה בה אינספור אמנים ניסו להצטרף לז'אנר מערבוני הספגטי על ידי העתקת האסתטיקה הייחודית של לאונה. פתאום, ציידי ראש החלו להופיע כגיבורי סרטים, הדמויות הראשיות היו מונעות על ידי חמדנות ולא טוב ליבם והאמריקאים נאלצו לשבת בעוד הם צפו בתרבותם המקומית נעטפת בדגל האדום, לבן וירוק.

זה לא היה לאונה לבדו אשר פיתח את תנועת מערבוני הספגטי. יצירותיו של סרג'יו קורבוצ'י, "ג'אנגו", יצירה אשר הפכה לבסיס של סרטי הנקמה, וכן גם "השתיקה הגדולה" המתרחש באמצע הררי שלג, היו בעלי השפעה כה גדולה עד שכמעט הפכו לתת-ז'אנרים בפני עצמם.

לאחר מעל לשני עשורים בהם מבקרים מרחבי כל העולם היללו את הז'אנר שפעם היה נלעג, הגיעו שנות השמונים עם רעיונות מהפכניים אשר שלחו את הבוקרים וציידי הראשים לשינה ממנה הם לא יתעוררו עד תחילתו של המילניום החדש. זו עבודתם של במאים אשר גדלו על אותם סרטים אלימים שהובילה להתעוררות המחודשת של המערב הפרוע. קולנוענים כמו האחים כהן, אנדרו דומיניק, פול תומאס אנדרסון ולאחרונה קוונטין טרנטינו, הפריחו את תווית האנכרוניזם שלוותה את סרטים אלו.

[*]

הבמאי הפוסט-מדרניסטי, קוונטין טרנטינו, לקחת את מערבוני הספגטי, הוסיף קלפיני, פפרדלה ולא שכח את רוטב הברביקיו בפרויקט שיכול לסמל שחר חדש בז'אנר. "ג'אנגו ללא מעצורים" לוקח אותנו, דרך מסעם של צייד ראש גרמני (כריסטוף וולץ) ושותפו השחור (ג'יימי פוקס) להציל את אהובתו האבודה של האחרון, לטיול בין תתי הז'אנרים של המערבונים. כמו כן, הבמאי המפורסם שילב אלמנטים של הרומנטיקה האירופאית בנוף המדברי בעודו שואל מוטיבים ממגוון סרטים החל ממערבוניו של קורבוצ'י ועד אלו של גורדון פארקס ("שאפט").

יש שטוענים כי הופעתם המחודשת של המערבונים היא תוצאה מהצורך בסרטי "טובים נגד רעים" באמריקה שלאחר הפיגוע במגדלי התאומים, בעוד אחרים מצהירים כי הז'אנר המיוחד מעולם לא נעלם וזה בזכות אמנים כמו לאונה, פורד וטרנטינו, שהוא גם לא יעלם.