Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: קרוב לבית - רחוק מהלב

מאת: בן חכים

אחת הפריווילגיות שיש היום ליוצרי הקולנוע בישראל (שמגיעה בתזמון מושלם כשאין תקציב להרים הפקה) היא להשתמש בכל העניין הפוליטי-צבאי-מדיני-אישי-הומו-לסבי שעומד על סדר היום המייבב שלנו וליצור ממנו מעדנים בורגניים לקהל המערבי. הטרנד תפס תאוצה יופי בסרטים הנחשבים להצלחה עולמית, "יוסי וג'אגר", "ללכת על המים", "איזור חופשי" הנוראי של גיתאי ולאחרונה "בופור" של יוסף סידר שכבש את פסטיבל ברלין.

אך ברגע שלוקחים את הפריווילגיה הזו ועושים בה שימוש לא נכון, בלשון המעטה, מצליחה להתקבל עיסה מבחילה המערבבת עשיית קולנוע לא מקצועית עם ניסיון ללוש כמה שיותר נושאים "אקטואלים" שכבר מזמן הפכו לנחלת העבר (ראה: "הבועה" הקטסטרופלי של איתן פוקס). כנראה שהיוצרים, כמו גם המפיצים, טרם הסיקו מסקנות בארץ ובצדק. כל עוד ארצות המערב מקבלות את מנת ה"סיכסוך הפלשתיני-ישראלי עם קצת אווירה הומו-לסבית" ליד התה והעוגיות שלהם - מדובר מבחינתם ביצירת מופת. קחו לדוגמא את ה - DVD החדש - "קרוב לבית" בהוצאת "הד ארצי" (לחיצה על התמונה הקטנה תוביל לאתר הרשמי של הסרט).

[*]

"קרוב לבית", סרטן של וידי בילו ודליה הגר, מספר את סיפורן של סמדר, נערה מוחצנת ומרדנית, ומירית, נערה מופנמת וצייתנית, המצוותות יחד למשימת פטרול בירושלים במסגרת שירותן הצבאי. השתיים, נערות בנות 18, עסוקות בעיקר בעולמן הפרטי - התאהבויות, פרידות ומערכת היחסים הפתלתלה הנרקמת ביניהן. בעוד מירית מקפידה למלא את התפקיד הצבאי על הצד הטוב ביותר, סמדר עושה הכל כדי להתחמק ממנו. העימות בין השתיים בלתי נמנע.

הסרט נפתח בסצינה לינארית קולנועית ונכונה מבחינה תסריטאית. אנו נזרקים בצורה יפה אל תהליך בדיקתה הבטחוני של אישה ערבייה ע"י אחת החיילות המתלמדות. סצינה המתחילה מהפרט אל הכלל - ובסיומה אנו מבינים את רצף ההתרחשויות באופן משלים. אבל כבר לאחר כמה קאטים עריכתיים לא ברורים, צילום לא משהו ומשחק לא טוב של חלק מהמשתתפות באותה הסצינה, אנו מתוודעים לבימוי לא מוצלח ולא עקבי, שמשליך לצערינו גם על יתר היצירה ובדיעבד אנו מבינים שזוהי גם אחת הסצינות היחידות שמנסות לומר באופן קולנועי נכון משהו קצת מעבר לעובדות היבשות הרצות על המסך.

[*]

המשך המעשייה הצבאית מתגלה כתוצר קולנועי מאכזב. סיפורן האישי של שתי הגיבורות הראשיות, המתרחש על רקע האירועים והמהומות בירושלים אינו מצליח להתרומם מעל לטון טלוויזיוני טלנובלי צפוי ומביש ולמרבה ההפתעה נוצר מצב עגום ומביך, בו דווקא סיפור הרקע, האירועים והתמודדות הצבא עם הבעיות בשטח הופך להרבה יותר מרתק ואנו נאלצים להיסחב אחר הסיפור המרכזי והלא מוצלח, מה שיוצר בעיה חמורה של שיממון.

אחת הכוונות החיוביות, בעזרתן מנסה הסרט לצוף, מנסה לגבש עבורינו את הרעיון של התנגשות החייל הבודד אל מול הסמכויות הצבאיות. אך הנסיון הנחמד כמעט ולא מורגש נוכח משחקן הלא אמין של צמד המפקדות החביבות. רק בסצינת האוטובוס, החזקה והאפקטיבית ביותר בסרט, אנו מגיעים לגרעין שורש הבעיה ובפעם הראשונה והיחידה אנו מרגישים באמת את הקונפליקט בין התודעה התמימה של החיילת הפשוטה אל מול המערכת הצבאית המסורבלת והדידקטית, סצינה בה הבריקה השחקנית סמדר סייר ועמיתה לסצינה, ברנש זקן וחביב שביצע את שורותיו הספורות בהצלחה.

[*]

התקציר הקצר מבטיח לקורא הנלהב בין היתר התנגשות בלתי נמנעת בין אופיין השונה בתכלית של שתי הבנות - "האחת מופנמת וצייתנית והשנייה מוחצנת ומרדנית". הבעיה הגדולה מתחילה, כשאופיין של הבנות מועבר אלינו ע"י "פינג פונג" נסחב של דיאלוגים ברורים כשמש ומשחק לא מוצלח. יותר מזה - הסרט סובל מחוסר "סאב-טקסט" חמור שלא מצליח לעבור את הרמה הנסבלת - מה שהופך את החוויה הקולנועית למשולה לפרק רע בסדרה ישראלית נושנה.

הסרט מכיל מעבר עצום בין לוקיישנים שונים. כמעט כל סצינה מתרחשת במקום אחר, דבר שכמובן מגרה את העין, אך וודאי אסור שיאפיל לרעה על הרצף התקין של הסרט. אבל מה לעשות שכשתוכן כל סצינה חוזר על עצמו בהזרקת אינפורמציה התחלתית, כמו - "אני מוחצנת ומרדנית" ואני "המופנמת והצייתנית" (בוריאציות שונות ולא מגוונות), אנו מוצאים את עצמינו בוהים בחומות, בעוברי האורח, בציפורים, בלוקיישנים המשתנים, בכל דבר אחר חוץ מהדמויות הראשיות ובין רגע הסרט הופך לפרסומת נפלאה לעיר ירושלים.

[*]

דבר אחרון, אך קריטי - המשחק. הרבה זמן לא נראה טייפקאסטינג ראשי מעולה כמו שנראה ב"קרוב לבית". סמדר סייר ונעמה שנדר בעלות לוק מהמם שתפור לתפקיד. נעמה שנדר זוקפת לזכותה לוק קולנועי מרשים ואילו בסמדר סייר נמצא הסקס-אפיל המטריד והיפה שהולם בהחלט את דמותה.

דווקא בגלל זה מוזר שמשחקן של השתיים רע. למעט כמה הברקות בודדות של סייר (סצינת האוטובוס והפיגוע) וניסיונה המורגש להביא טון אקטיבי ומרענן, לא היה בה שום דבר שהניע ומרוב הרוח שעשתה, התוצר לא הרשים. שנדר לקונית בהחלט, נטולת הבעות פנים כלשהן ובלתי ניתנת להזדהות בעליל, בעיה גדולה כשמדובר בשחקנית ראשית.

[*]

המפקדת הראשית, אירית סוקי, נכנסה לנעליים קצת גדולות ללוק האליטיסטי שלה ומרוב צעקות לא מחושבות, לא נתנה לנו הזדמנות להריע להופעתה. מפקדת המשנה נפלה לא מעט פעמים במבטים לא הולמים ותמונתה הכללית לא השאירה רושם טוב. לא נעים לומר, אבל נראה על פניו כי כמעט ורוב התפקידים הקטנים יותר נעשו ע"י "חברים של...", או אפילו סתם אנשים שנלקחו לכמה דקות מהרחוב והתבקשו לומר כמה מילים בנוכחות המצלמה. אפילו עוד יותר לא נעים לומר, שכמה מהם הם שחקנים מוכרים ועוב

היחיד שהצליח להקפיץ מעט את הרמה היה דני גבע, שפשוט נאלץ, כמו ברוב הסרטים בהם הוא לוקח חלק לאחרונה, לשחק מול רמת משחק ירודה, ונחסוך מכם פרטי פרטים.

בשורה התחתונה, הפורמט של "קרוב לבית" נבנה בעיקר עבור הקהל הזר, שמעוניין להכיר קצת יותר את סדר היום בישראל ולא לקהל מקומי, שוודאי ייקח את הסרט כקומדיה מגוחכת וכטיפול קוסמטי מצועצע לתהפוכות שבאמת עוברות על החיילים של ימינו (עצוב שחוץ מאחת החיילות שמתחננת לראות קב"ן בפתיחת הסרט, אין הרבה דמיון). לאחרונה יוצאים המון סרטים ישראלים משובחים. "קרוב לבית" הוא פשוט לא אחד מהם.

התוספות ב- DVD (תחום שעדיין לא זכה לטיפול רציני מספיק בארץ) סתמיות וכוללות סרטון מאחורי הקלעים ואת הבקרוב של הסרט.