Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: לילה מוטרף במוזיאון

מאת: בן חכים

למרות הקרנת העיתונאים המתישה של "לילה מוטרף במוזיאון", מדובר באחד הסרטים עם הפוטנציאל היותר גדול להפוך לתוצר מדליק ותוסס, מלא בהומור, קולנועי בטירוף וכזה שאפשר לראות פעם אחר פעם (אפילו באולם הגדול) והוא לא יימאס בקלות רבה כל כך.

עם תקציב של 110 מיליון דולרים, הצליח "לילה מוטרף במוזיאון" להתרווח בראש הביצה הקופתית האמריקנית לצד לא מעט סרטים נחשבים אחרים, כאשר הוא זוקף לזכותו מעל ל – 500 מיליון דולרים ברחבי העולם מתוכם למעלה מ- 240 מיליון מהכיס האמריקני. אולפני "פוקס" מחייכים.

[*]

לארי דיילי (בן סטילר), אב גרוש שלא מסוגל להחזיק עבודה רצינית יותר משבוע ימים, מתקבל לעבודה ב"מוזיאון העירוני לטבע והיסטוריה" בתור שומר לילה. העבודה הקלה הופכת למסובכת למדי, כאשר לארי מגלה כי קללה עתיקת יומין גורמת לכל מוצגי המוזיאון להתעורר לחיים בשעת לילה מאוחרת.

כתוביות "אינטראקטיביות" (שעם השנים הפכו זולות ומשקפות לא יותר מחוסר יצירתיות ואכפתיות מצד היוצרים) עולות ויורדות על רקע המוצגים הסטטיים של המוזיאון וממקמות אותנו באופן לא שלם בחדרי ההתרחשות העיקריים. נטולי כל תחושת אוריינטציה בסיסית מתבקשת, אנו מסיימים את "הסיור הוירטואלי" הקצר ומוצאים עצמינו בפתחה של היצירה.

[*]

שתיים או שלוש סצינות צבעוניות ועליזות, העשויות בדיוק במידת הדביקות הסטנדרטית שהקהל עומד בה בהנאה (באחת מהן תזכו לראות את בן סטילר משחק מול אמו האמיתית) מנסות לכווץ אותנו בכוח ולהכניס אותנו אל מוח חושב ופעיל של ילד בן שש וחצי. סצינה אחרי סצינה, הסיפור נבנה כמגדל לגו לא יציב, העומד להתמוטט ברגע שיוציאו ממנו קובייה אחת באופן לא חכם – המטאפורה המצועצעת הופכת למציאות מרה, כאשר החלטה תסריטאית לא נכונה אחת, מצליחה למוטט את כל מה ש"לילה מוטרף במוזיאון" יכל להיות בשאריתו.

גודש אפקטים ממחושבים, בובות אדם, מיניאטורות, חיות טרף ענקיות, פסלים ושאר יצורים משונים עוזבים את כלוביהם ועמדותיהם בו זמנית ומתחילים להתהלך להם ברחבי מסדרונות המוזיאון ללא התרעה. התעוררותם המוקדמת של המוצגים, יוצרת מצב, בו במקום שהקהל יחווה ביחד עם הגיבור את העולם החדש לאט ובזהירות, ילמד את העובדות והחוקים, יכווה, יטעה ויפחד ביחד איתו ויכנס איתו יחד להרפתקה הלוקחת את הזמן, הסרט מוציא בלי מחשבה את כל הקלפים החזקים עליו נשען כבר בהתחלה וע"י כך לא משאיר לנו סיבה טובה אחת להמשיך ולצפות בו לאחר כעשרים דקות.

[*]

הסרט מתחיל מגבוה מאוד ומעיר בסצינת הפתיחה דווקא את היצור הכי גדול במוזיאון - הדינוזאור - מה שמותיר את שאר הסרט במגמת ירידה מתישה ומצערת. מהר מאוד אנו מוצאים עצמינו לא מנוסים ולא מוכנים, בתוך עולם שלם שנבנה בחוסר תשומת לב בסיסית לפרטים, מנותקים לחלוטין מהגיון בריא, עם רפרנס סתמי ביותר למציאות הבלאו הכי ביזארית שקיימת בסרט, מה שגורם לנו לאבד את הצפון מהר מאוד ומאי

לאורך רוב הסרט אנו מקבלים זריקות הגונות של אינפורמציה עובדתית ישר לוריד במקום להרגיש אותה בעצמינו. לא פעם ולא פעמיים הדמויות חוזרות בינן לבין עצמן על ניסוחים שונים תחת הכותרת - "המוצגים מתעוררים בלילה". חזרה על המשפט הזה בוריאציות שונות היא מוטעית ולא נכונה. נרצה או לא, היא מצליחה להפוך את הביזאר המרתק למשעמם, את האימה למתח רדוד, את המתח לקומדיה ואת הקומדיה לקטסטרופה. כך נוצר מצב עצוב, בו במקום שנופתע ונרגיש את המוצגים המתעוררים, אנו רק מתחננים לרגע שזה יקרה כבר ונוכל ללכת הביתה ובלי משים, הופך הבמאי בהינף ידו את ההפתעה ההרפתקנית הפוטנציאלית לסחבה יבשה צפויה ומשעממת.

[*]

על אף שבסך הכל מדובר בסרט ילדים ולמרות שהמטרה העיקרית שלו היא בידורית גרידא, אי אפשר להתעלם מכך שהגיבור לוקח את כל העניין המתפתח בין כתלי המוזיאון כמובן מאליו בלשון המעטה. למעט כמה עוויתות חוזרות ונישנות מצד סטילר המוכשר, אין ולו רגע אחד של עצירה, תהייה ומחשבה מעבר. זה עובר בצורה חלקה בקרב הקהל הצעיר שיהנה מכל שנייה, אך אצל הקהל הבוגר יותר זה בהחלט מפריע, עד מטריד.

אוון וילסון בתפקיד מרגיז ומעצבן כהרגלו, רובין וויליאמס, לא מועיל ולא מזיק, עדיין תקוע תחת מעטה ה"ג'ומנג'י" של שנות התשעים, כמוצג של הנשיא רוזוולט רכוב על סוס (התקדמות משמעותית לקריירה מדרדרת), דווקא סטילר מצליח להפתיע ולשם שינוי הבעות פניו המשתנות והאקרובטיקה המקצועית מצליחים להיבלע מאחורי טון רציני ואחראי שבהחלט מחמיא לו ולעבודותיו האחרונות.

[*]

אך עם כל הכבוד לסטילר, היחיד שכבש את המסך באמת, כמו ברוב תפקידיו המצויינים, הוא ריקי גראביס, ("המשרד" המצויינת, ולאחרונה "ניצבים", שתי סדרות אותן כתב, ביים ובהן כיכב), המופיע למספר דקות כמנהל המוזיאון אך עושה זאת במקצוענות מרשימה. בתפקיד ראש שומרי המוזיאון, תוכלו לאתר את דיק ואן-דייק (שותפה של ג'ולי אנדרוז ב"מרי פופינס", שמצליח לשמור על עצמו באופן מעורר קנאה, הבחור בן 82 ויש לו קריירה קולנועית וטלוויזיונית מרשימה. לצידו ניתן לראות את מיקי רוני, היום בן 87, שהוא אחד הסיפורים העצובים של הוליווד. אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת.

בסך הכל מדובר בסרט מוצלח מאוד לילדים, שוודאי ייהנו מכל שנייה שתעבור (הרעש שהם עשו באולם אישר זאת). דווקא נחמד לראות את בן סטילר מתחיל לגדל אחריו דורות שלמים של ילדים, כפי שעמיתו לסרט, רובין וויליאמס היטיב לעשות זאת יופי לאורך שנות התשעים. לאלו מכם שעברו את גיל ארבע, מכין הסרט מעט בדיחות מודעות לעצמן, אך לא מספיקות בכדי להשאיר אתכם ערים לחלוטין במשך כמעט שעתיים.

[*]

קצת עצוב שבזמנים בהם סרטים כמו "שרק", ו"עידן הקרח" מצליחים לאחות את פערי גילאי הצפייה בצורה מצויינת, כשהם מספקים בידור אינטילגנטי וילדותי כאחד, אנו עדיין מקבלים סרטים כמו "לילה מטורף במוזיאון", בהם המבוגרים לא נלקחים בחשבון ובפעם המיליון שובר הקופות מס' 1 בארה"ב מגיע למעמדו בזכות אותם ילדים קטנים שרצים לראות את בן סטילר לצד אפקטים מיוחדים.

ונשאיר אתכם עם אחד הקטעים היותר טובים בסרט, שלצערי מגיע די בהתחלה, בן סטילר ושלד של דינוזאור משחקים ב..."לך תביא".