רגעים (מקסימים) של קולנוע צרפתי

מאת: אלון רוזנבלום

אמש נפתח פסטיבל הקולנוע הצרפתי בפעם הרביעית בסינמטקים השונים ובכמה ערים ברחבי הארץ.

למרות שהקולנוע הצרפתי זוכה לייצוג לא רע בכלל בהקרנות מסחריות אצלנו בארץ ישנן כמה פנינים שיוצגו אך ורק בפסטיבל ושבישבילן כדי לקום מן הכורסא, להיכנס למכונית ולהגיע לסינמטק.

חלק מהסרטים שיוקרנו בפסטיבל יוקרנו מאוחר יותר בהקרנות מסחריות, כמו למשל סרט הפתיחה, "מולייר", שיוצא לבתי הקולנוע ביום חמישי. כמו כן, תנתן הזדמנות, לאלו שפספסו, לראות את המותחן "אל תגלה", המבוסס על ספרו המאוד מצליח של הרלן קובן.

הסרט הראשון ואולי החשוב בפסטיבל הוא דווקא סרט לא חדש, אלא סרטו של רובר ברסון משנת 1956, "הנידון למוות ברח". הסרט נבחר על ידי בימאי ישראל כסרט הצרפתי הטוב של כל הזמנים ואכן, גם אחרי 50 שנה, הסרט נשאר עוצמתי. זו הזדמנות מצויינת לכל שוחרי הקולנוע האיכותי לראות את אחת היצירות הטובות והחשובות.

"הנידון למוות ברח" מספר את סיפורו של לוחם מחתרת שנתפס על ידי הגרמנים, נידון למוות ועד לביצוע גזר הדין נכלא במבצר מונטלוק. יחד עם אסיר אחר, ז'וסט, הוא מכין צעד אחר צעד את בריחתו.

"מלאכיות בעירום", סרטו של ז'אן קלוד בריסו הוא סרט מעניין, למרות שהוא איטי במקצב הוא בהחלט שווה את המאמץ ונכון לכתיבת שורות אלו לא נרכש להקרנות מסחריות אצלנו בארץ.

ז'אן-קלוד בריסו ביים את "חתונה לבנה" וחוזר בסרטו החדש להתעסק בשאלת הסקס, התאווה והתשוקה. פרנסואה, במאי צרפתי, מלהק נשים לסרט שלו בצורה לא שגרתית. הוא מנסה להבין את סודות התשוקה שלהן ולהבין ממה הן משיגות הנאה.

"העדים", סרטו של אנדרה טשינה הוא מלודרמה המתעסקת בהתפרצות מחלת האיידס. השחקן הראשי שבסרט, מישל בלאן, שהוא הומוסקסואל מוצהר, מגיע לארץ לקראת הקרנת הסרט.

"העדים" מתרחש בקיץ 1984, מנו, בן 20, מגיע לפאריס על מנת לחפש עבודה. הוא מתנחל אצל אחותו ובזמן חיפוש העבודה מגלה את חיי הלילה. הוא מכיר את אדריאן, רופא (הומו) בן חמישים, מוחצן ותרבותי. אדריאן מציג בפני מנו זוג שזה עתה התחתן, מהדי ושרה. הגעתו של מנו לפאריס וחדירתו לחייהם של ז'ולי, אדריאן, מהדי ושרה מזעזעים את מבנה מערכות היחסים ביניהם כמו רעידת אדמה. מבלי לרצות בכך, מבלי לדעת זאת, מנו חושף את התשוקה של כל אחד מהם.

"בתוך פריס", סרטו של כריסטוף אונורה, מנסה לבדוק את גבולות הקולנוע. מצד אחד מדובר בסרט שעשוי באופן הכי סטנדרטי, אולם מצד שני, מדובר בקולנוע המודע לעצמו. השחקן מדבר אל הצופים, מודע לכך שהם שם, מתייעץ איתם ואפילו צוחק על העובדה שהגימיק הזה נכנס לסרט.

בין גימיק אחד לשני נפרש סיפורם של שני אחים, השחקן לואיס גארל (החולמים) ורומן דורי (מולייר, לבי החסיר פעימה).

סרט נוסף שיש לשים אליו לב הוא "הקולונל שלי", סרט לא קל שלעיתים נראה כסרט שואה או כסרט מחאה פוליטית עכשווי למרות שהוא מתעסק באירועים שהיו באלג'ירייה בשנת 1957. הסרט נע בין ההווה לבין שנות החמישים ועוסק בחקירת רצח של קולונל מזדקן שאט אט מסתבר שהוא לא היה ממש איש צבא בעל יושר מידות.

"רגעים של קולנוע צרפתי", הרבה מאוד רגעים, המון צרפתית, בהחלט כדאי.