Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: הקולנוע ככלי פולחן

220 דקות. זהו אורכו של "אחרון הלא צדיקים", סרטו החדש של קלוד לנצמן, המוצג בימים אלו ברחבי הארץ. 220 דקות לסרט תיעודי על גטו טרזיינשטט כנראה ירתיעו רבים מצפייה. אפילו אני מודה שהרגשתי צורך להתכונן להקרנה. השאלה העיקרית היא – האם הסרט שווה את ההשקעה הזו בשל אורכו?

במה מדובר?

בקצרה, "אחרון הלא צדיקים" הוא שילוב של קטעים משני רצפי זמן: 1975 - ראיון של לנצמן עם בנימין מורמלשטיין על חייו המקצועיים, בדגש על היותו אחרון ראש "מועצת הזקנים" (שם עלבון שהוגדר ע"י הנאצים למנהלת גטו) של גטו טרזיינשטט והשורד היחיד מכל אותם ראשי מועצות. 2012 - לנצמן חוזר לגטו טרזיינשטט ואזור הסביבה, עוקב אחר סיפורו של מורמלשטיין והקהילה היהודית וממחיש את זוועות השואה, לרוב בקריאת קטעים מספרו של מורמלשטיין.

[*]

מורמלשטיין ביצע משימות שהטיל עליו אייכמן עוד אפילו לפני ליל-הבדולח – כולל פיקוח הקמת טרייזנשטט. הוא זכור לשנאה על-ידי שורדי הגטו כטיפוס קשוח עד אכזר. טענו שהישרדותו היתה הוכחה להיותו משתף-פעולה אהוד על הנאצים, שכן לקראת סוף המלחמה, דאגו הנאצים לרצוח את ראשי המועצות ובמפתיע הוא היחיד ששרד. להבנה, לאחר שחרור הגטו, למרות שבית-המשפט הצ'כי קיבל את גירסתו וזיכה אותו מכל ההאשמות, מדינת ישראל לא נתנה לו אזרחות ורבים קראו לשפיטתו בארץ בשאיפה להוציאו להורג כמשתף-פעולה. על-אף רגשותיו הציוניים, מורמלשטיין הגלה את עצמו ברומא לשארית חייו וחי בעוני.

תדמיתו השנויה-במחלוקת של מורמלשטיין היא כמובן מוקד המשיכה לסרט, שמאחוריה השאלה האם ישנה אחריות שעליו לשאת, או שמא היה רק קרבן שאולץ לשתף-פעולה מחוסר ברירה ולקבל החלטות קשות כרע במיעוטו.

אך עדיין, האם בימינו התזזיתיים אפשר לצפות מהקהל הממוצע לשבת במהלך 3 שעות ו-40 דקות לצפייה בסיפור שאינו מבדר?

ישנן כל מיני תיאוריות מדוע 90-120 דקות הן פרק זמן מקסימלי לסרטים והטענה העיקרית היא שזהו טווח הזמן המקסימלי לריכוז. בעיני, "אחרון הלא צדיקים" הראה שאם הסיפור מעניין דיו והוא מסופר באופן הולם – שאגב כולל קטעי "מנוחה" כדי לעכל את הדברים – ניתן לחצות את אותו רף ללא שום תחושת מועקה.

[*]

המוחשיות של אירועי העבר עוברים בעזרת קולו החם של לנצמן ויכולתו כמספר. זהו סיור אינטימי, אך לא רגשני, שרק קולנוע יכול להעביר, להבדיל ממדריך שנאלץ להרים את קולו עד שהתוכן הופך להכרזת פיסות מידע. בלי שחזורים והצגות, שלהם ייקרא עיוות היסטורי, לנצמן מראה בסרט את מה שנקרא 'זיכרון חי'. כפי שטען תמיד, השואה אינה רק עבר היסטורי, אלא עדיין רלוונטית וקיימת בתוכנו.

אז בעיני, הזמן בפני עצמו אינו מהווה בעיה. עם זאת, ישנה בעיה בתוכן הסרט שגרמה לי להרהר אם בעיית תוכן כזו יחד עם אורך הסרט שווה את הצפייה בסרט.

אז מה הבעיה?

כבר מסרטו הראשון "למה ישראל?" ובייחוד באפוס "שואה" בו תיעד את השואה דרך עדויות, לנצמן קבע לעצמו תדמית של יוצר וחוקר דעתן ונחוש שמטרתו אחת, להגיע אל האמת, זו שכמה שיותר אובייקטיבית. ב"אחרון הלא צדיקים" נראה שלנצמן עבר שינוי במהלך השנים, כשהוא מציג את האמת הסובייקטיבית של אדם אחד, מורמלשטיין וכאן ישנה בעיה קטנה.

לא מדובר בבעיה אדירה, מפני שברוב הסיור מתוארים אירועים שאמיתותם אינה שנויה במחלוקת (מלבד דעות קיצוניות שאינן רלוונטיות). בנוסף, בסיורים, לנצמן מחזיק בדפים מהם הוא קורא וחושף את מקור המידע שלו. בפועל, במהלך הדרך אנו נוטים לשכוח כי המקור העיקרי בסרט הוא ספר הזיכרונות של מורמלשטיין, שהוא נקודת המבט השנויה-במחלוקת. לכן למעשה זהו אינו סרט של לנצמן המנסה לגלות מה קרה ומה האמת, אלא של לנצמן שכבר השתכנע.

[*]

נקודת אור?

רק בשעה האחרונה, לנצמן המוכר (של שנת 1975) מתחיל לחזור. בשאלות יותר נוקבות, כאלו שמזכירות כי הנושא שנוי-במחלוקת, הוא מנסה לדחוף את מורמלשטיין מהמקום הנינוח של המספר לזה של המרואיין ולגרום לצופה להרהר על הביקורת על האיש. אך לאחר כמה רגעים, נראה כי לנצמן של היום חוזר לכיסא הבמאי. אפילו כמה מהשאלות של אז נראות כיום חסרות משמעות. לדוגמא, התהייה של לנצמן מדוע מורמלשטיין מתאר את הגטו בעיקר ממבט המנהלה באופן קר ורציונלי. הרי נפש האדם מורכבת הרבה יותר מאשר להסיק משמעות ודאית אחת לאי-הזלת דמעה מול תצלום של נערה צ'כית מהגטו ובכלל, אי-אפשר לומר שישנה "דרך נכונה" להביע זיכרון טראומתי.

וכאן הבעיה.

כאשר לא נשאלות שאלות נוקבות או מוצגים צדדים נוספים ורק צד הנאשם נשמע, נותרת השאלה "אז מה היה שנוי-במחלוקת?". יחד עם הידיעה הראשונית שישנה מחלוקת, נותרת תחושה של חוסר סיפוק ועולות שאלות רבות. מצד שני, לזכותו של לנצמן, חוסר הסיפוק יגרום לכמה ללכת ולחקור את הנושא, לאחר שהסרט יסתיים. אך נותרת השאלה, האם 220 דקות עם תחושת חוסר סיפוק לשאלה המרכזית שווה את הצפייה?

אז כן או לא?

לסיכום – 220 דקות לא כולל הפסקה, האם כדאי להשקיע את הזמן? בגדול, כן. למה? כי עדיין מדובר בסיפור מרתק ושיחה מעניינת בין שתי דמויות כריזמטיות.

אבל השאלה היתה בנוגע לאורך, ועל זה אומר כך–האם לנצמן היה יכול היה יכול לקצר את הסרט? כן. האם הוא היה יכול לעשות זאת בלי לפגום בתוכן ובתחושה? אני מניח שכן. בכל זאת, לא מדובר באפוס גדול כמו "שואה". אז למה בכל זאת? כי אני חושב שהתשובה טמונה בראיית הסרט לא רק כיצירה, אלא כחוויה.

כלומר לא זכורה לי פעם שהתכוננתי כל-כך לקראת צפייה בסרט קולנוע. דאגתי לכך שלא אהיה עייף, ושלא אהיה צמא או רעב, או לא אשתה מדי כדי שלא אצטרך ללכת לשירותים באמצע. זו היתה הכנה לקראת אירוע כמעט טקסי. ואם חושבים על כך, בייחוד כאשר מדובר בנושא חשוב ומכובד כמו השואה, עם ההכנות המעשיות והנפשיות שלי לקראת הצפייה, 4 שעות הצפייה כולל ההפסקה והמחשבות והתחושות שליוו אותי לאחריה – למעשה, הקדשתי עם קהל חלק גדול מהיום שלי לנושא חשוב ומכובד כמו זיכרון השואה. לא השתעממתי בטקס ביה"ס או קהילתי עם שירים ישנים מהכרח ציני ולא לצאת ידי חובה ולא ישבתי לבד מול הטלוויזיה כשיכולתי לקום ולהעביר ערוצים כבכל יום, אלא ישבתי עם קהל וחוויתי בריכוז, בכבוד ובעניין, סרט שמצליח לעשות את מה שכל טקס מנסה לעשות, לקשר בין העבר וההווה. וזוהי חוויה מומלצת לכולם.

זהו הישג אדיר למחשבה על כוחו של הקולנוע והחזרת רעיונות נושנים עליו ככלי כמעט פולחני. ובהמלצה לכל צופה, זוהי שבירת שגרה לטובת חוויה מכובדת, יוצאת-דופן ובעלת משמעות.