Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: 20 שנה לספרות זולה – מה הפך אותה ליצירה קולנועית פורצת דרך? חלק א'

עשרים שנה אחרי יציאת הסרט "ספרות זולה" לאקרנים הוא עדיין אחד הסרטים האהובים ביותר בכל הזמנים. הסרט שזכה בזמנו לאוסקר לתסריט הטוב ביותר ובפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, השפיע על דור של יוצרים אחריו ונחשב למבשרי העידן הפוסטמודרני בקולנוע. אז מה הייחוד של הסרט הזה שמצליח להיות כה אהוב ומשפיע עד היום?

ספרות זולה נחשבת ליצירת המופת של קוונטין טרנטינו ולאחד הסרטים המכוננים של הקולנוע המודרני. הסרט יצא בשנת 1994 הזניק את הקריירה של טרנטינו לגבהים חדשים, שנתיים לאחר יריית הפתיחה של הבמאי בסרט המהולל כלבי אשמורת. ספרות זולה הביא לפריצה של העידן הפוסטמודרני בקולנוע בזכות הטכניקות הנרטיביות של אי הלינאריות, המתקיימות בו. הוא כולל בתוכו שלושה סיפורים דרמטיים מופלאים, מורכבים, עקובי דם ומעוררי השראה עבור קולנוענים ברחבי העולם. השיבוש הנרטיבי השובר את רצף האירועים התקין וההתכתבויות הבלתי פוסקות עם אלמנטים מעולם הקולנוע והתרבות הפופולרית לסוגיה, מותיר אותנו פעורי פה.

אם נפשפש קצת בעברו של טרנטינו, ניתן להבין כיצד פיתח את טכניקת העבודה הפוסטמודרניסטית שלו. כפי שכבר נאמר בסרטו של דיוויד פינצ'ר "מועדון קרב" – "הכל הוא העתק של העתק" משפט אבן יסוד בעידן הפוסטמודרניזם. טרנטינו, כידוע, הוא אנציקלופדיה של קולנוע לדורותיו, שנוצרה מנגישות לארסנל סרטים אותה "ניצל" כשעבד בחנות להשכרת סרטים בצעירותו. הקולנוע שלו שואב מהבמאים והסרטים האהובים עליו, ומהווה אסופת מחוות ואינטרטקסטואליות בלתי פוסקת לסרטים מכל הזמנים על שלל סוגיהם. מכאן, כדי להבין וליהנות עד תום מהסרטים של במאי זה, על הצופה להיות אדם שראה מספר לא מבוטל של סרטים במהלך חייו.

[*]

גמישות מחשבתית

המהלך העיקרי בספרות זולה הוא שימוש בתחבולות ואמצעים אמנותיים המעניקים לצופה תחושה של גמישות של יכולותיו לפיתוחים נרטיביים. דרך העבודה מתמקדת בשני אלמנטים מרכזיים: האחד, יצירת פערים או "חלונות" בידע ושיבוש עובדות קיימות בסרט. הכוונה היא שהתקדמות עלילתית כפי שכבר קיבלנו ועיכלנו יכולה לאחר זמן מה לקבל תפנית, בזכות עובדה חדשה שתשנה את הסיפור לחלוטין.

השני, תלוי בבקיאות הצופה בעולם הקולנוע לדורותיו. הכוונה היא בקישורים אינטרטקסטואליים הקשורים בליהוקים פרפורמטיביים ובהיסטוריית השחקנים של הסרט, שיכולים לקבל מהות רק עבור הצופה המשכיל (פיתוח של האימרה המפורסמת של אדוארד ברניגן "המסך לא ריק לפני שהסרט התחיל").

האינסטינקט הראשוני כצופה ב"ספרות זולה", הוא הרצון לעשות סדר באירועים. במרבית הסרטים שנעשו עד לספרות זולה היינו רגילים לסרטים השומרים על עיקרון הסיבתיות – דבר מוביל לדבר. מבנה של התחלה, אמצע וסוף, דרך מסע דרמטי אחד, המתקדם ביחסי סיבה ותוצאה.

אך טרנטינו מבין שיכולותיו של סרט לא מסתיימות שם. כשמתרחשים לפנינו שיבושים בזמן, אנחנו מוזמנים למשחק פאזל כרונולוגי. כאמור, אנחנו רגילים לחוקיות הנרטיב הקלאסי (שפורט בפסקה הקודמת) - כל תזוזה שתהיה בחוקיות הזו, תוביל אותנו למחשבה ולרצון ליצור פרשנות או להחזיר את הסדר על כנו. אבל, עצם הצפייה שלנו בסדר הקיים מייצרת צפייה שמחוללת שינויים בהבנה.

הגמישות במחשבה אותה מייצר טרנטינו בסופו של דבר, היא היכולת לצאת ממסגרת סיפורית נתונה ולחולל עולם חדש. "ספרות זולה" הוא נרטיב שמתקדם בצורה מקרטעת, מאפשר מילוי חללים ואחר כך מנפץ את ההנחות שלנו ופותר את הסיפור בצורה אחרת, ותוך כדי, יוצר קישורים סיפוריים שרק אלו שמכירים, מבינים אותם. בניסיון של הצופה ל"סדר", מה שקורה בפועל בצפייה זה הסתכלות אחורה על אירועים שכבר קרו ועל התכתבות עם טקסטים קולנועיים שהצופה מכיר.

איך הוא עושה את זה?

באלמנט הראשון אותו הזכרתי, הדבר קורה באמצעות הסתכלות על מאורע ממספר זוויות שונות. כאן נבחן הצופה ביכולתו לתשומת לב לפרטים עליהם לא ניתן מיקוד ייחודי. היכולת לצאת מדרך השתלשלות האירועים המוצגת, גם אם היא חורגת מהנרטיב המוצג באותו הרגע. כצופים אנחנו עסוקים בבניית עתיד נרטיבי על פי זרעים שהבמאי טומן שם, כדי שהדמיון שלנו יפעל. אולם, בספרות זולה מערכות כל הזמן מתפרקות. הקריאה שלנו לגבי העומד להתרחש היא מוטעית כל הזמן.

בספרות זולה מתקיימים משחקי פאבולה וסוז'ט (הסיפור הכרונולוגי המקורי לעומת דרך וסדר הצגתו בסרט), כאשר ארגון הסוז'ט מאפשר יצירת חללי מידע כאלו. סידור שלושת הסיפורים בסוז'ט (הניתנים בכותרות), מתייחסים לא לסדר בהם קרו האירועים, אלא לנקודות מבט מסוימות או מיקודים לפיהם אנחנו צופים בשלושה סיפורים השזורים אחד בשני. הצפייה הממוקדת דרך נקודת מבט מסוימת על הפרק מונעת מהצופה להבחין בפרטים שעתידים להיות קריטיים להתקדמות העלילתית הכרונולוגית בפאבולה.

[*]

אזהרה: משלב זה יהיו בכתבה ספוילרים לעלילת הסרט

הדוגמא הראשונה מהסרט: בתחילת הסרט מוצגים ג'ולס ווינסנט בדירה של הסטודנטים שפישלו עם מרסלוס. השניים יורים בברט המסכן והפריים מוקפא. ההתרחשות הבאה שאנחנו מקבלים, הנפתחת בכותרת הראשונה בסרט "וינסנט וגה ואישתו של מרסלוס וואלאס" - היא בבר של פול, ואנחנו רואים את ג'ולס ווינסנט בבגדים שונים, נושאים את המזוודה. אנחנו מבינים שמשהו קרה בדרך, שגרם להם להחליף בגדים, אבל בגלל ההתקדמות במעבר זמן והכותרת, מקבלים זאת כעובדה – הם חיסלו את הנערים, חזרו עם המזוודה – סוף סיפור.

ופתאום, לאחר כשעה וחצי, נפתח לנו לפתע האירוע ההוא בדירה, בכותרת חדשה – "המצב עם בוני". הפעם נגלה בפנינו פרט חדש - היה בחור שלישי בשירותים. למעשה במעבר הזמן הפשוט ההוא בין הירי בבית להגעה לבר של פול, התרחש עולם ומלואו - שילד את 'המצב עם בוני'. טרנטינו הוליך אותנו שולל באמצעות נקודת מבט מוגבלת, היתל וגדע מאיתנו עולם ומלואו.

הדוגמא השנייה – סיקוונס ה"ג'ק ראביט סלימס". לאחר מבחן הבמה שעוברים וינסנט ומיה, הם חוזרים הביתה עם הפרס. צלחו את המבחן, זכו בתחרות. ועכשיו, נעבור לקונפליקט הבא – האם וינסנט יצליח לעצור עצמו מלגלות עולמות חדשים למיה בחדר המיטות? אבל רגע, שנייה. היה פה מעבר זמן, לא?

בפרק "שעון הזהב", מגלה בוטש כי השעון נשאר בדירה, שם כנראה ממתינים לו מאפיונרים בכוונה ברורה להעלות אותו לשמיים בדרכים לא קונבנציונליות. בוטש ה"בוקסר" הסנטימנטלי נוסע לדירה בכל מקרה. הוא מגיע לשכונה והולך דרך שכונת מגורים שקטה. מתקבלת סצנת טראקינג ארוכה בה הוא עובר דרך החצר האחורית, אך ורק כדי לענות על השאלה הגדולה, שטעינו בהנחה שכבר נענתה (האם באמת זכו וינסנט ומיה בתחרות?). מה שרבים לא זיהו, זה שכאשר בוטש חולף ליד אחד מבתי הקרקע, הוא עובר ליד חלון פתוח שממנו בוקע קול מבזק חדשות, המודיע על גניבת הפרס מתחרות ה"ג'ק רביט סלימס". עובדת ה"זכייה" שהתקבלה לנו במעבר זמן פשוט, נופצה ברגע אחד של ידיעה שהתקבלה דרך נקודת מבט אחרת בסרט. כניראה שאת מיה לא עניין שהם לא זכו, היא רצתה את הפרס, ווינסנט היה שם כדי שהיא תקבל אותו.

טרנטינו יוצר תהליך שגורם לצופה ראייה תמידית לאחור וגמישות לשינויים מאינספור כיוונים. כלומר, התייחסות לעובדות נתונות והתקדמויות עלילתיות כמוטלות בספק. למעשה, ריבוי נקודות המבט מקנות לסרט מבנה ייחודי שלא כבול לרצון לספר סיפור אחד ומעודד גמישות במחשבה.

איך התפקידים של ג'ון טרבולטה ב"שיגעון המוסיקה" ושל אומה תורמן שנים אחר כך ב"להרוג את ביל" משפיעים על הצפייה ב"ספרות זולה"? המשך הכתבה מחר באתר "סרט"