לא רק צ'פלין: הקומיקאים הגדולים של תחילת הקולנוע

צ'ארלי צ'פלין

האיש שמהווה יותר מכל שם נרדף לעידן הסרט האילם. גם אנשים ברחבי העולם שמעולם לא ראו סרט אילם מכירים את השפם המפורסם, הנעליים הגדולות, מקל ההליכה והבגדים הרחבים של צ'פלין בדמות "הנווד".

צ'פלין נולד לבדרנית כושלת וזמר, שנפרדו כשהיה בן שנתיים. הוא גדל בעוני אצל אמו שעבדה בעבודות מזדמנות. צ'פלין הצעיר החל לפתח עניין בתחום המשחק בעידודה של אמו, שאיבדה את קולה. הוא הצטרף ללהקת רקדנים, אך חלם להיות שחקן קומי וקיבל תפקיד קטן בתור מוכר עיתונים בהצגה. על אף שההצגה נכשלה, הוא זכה לשבחים בעיתונים על הופעתו הקומית. יכולות המשחק שלו סייעו לו בקבלת תפקיד בהצגה "שרלוק הולמס", תחילה בתור הנער בילי ובהמשך בתפקיד הולמס עצמו.

צ'פלין אהב להיות מעורב בכל הליכי ההפקה של סרטיו, החל מכתיבת התסריט, דרך הבימוי וכלה בבחירת הפסקול והמוזיקה. לאחר שהפך לאחד מהשחקנים הבולטים והמוערכים בתעשיית הקולנוע האמריקאי, הקים צ'פלין את חברת ההפקות "יונייטד ארטיסטס" שאפשרה לו שליטה כמעט מוחלטת בהליך הפקת סרטיו, בהם "הנער", "האישה מפריז", "הבהלה לזהב", ו"הקרקס".

במהלך שנות ה-30, צ'פלין התקשה לאמץ את המעבר מעידן הסרט האילם לעידן הסרט המדבר וסירב לשלב פסקול בסרטיו במשך זמן רב. בשנות ה-40 החל צ'פלין להביע את עמדותיו הפוליטיות. ביצירתו הקולנועית - בסרטו "הדיקטטור הגדול", יצא צ'פלין בביקורת כנגד המשטרים הדיקטטוריים של אירופה, לרבות נגד היטלר ומוסוליני. במהלך הקריירה זכה צ'פלין בפרסים רבים, בהם שלושה פרסי אוסקר.

[*]

באסטר קיטון

הסגנון של קיטון היה שונה מאוד מזה של צ'פלין. במקום שבו הנווד של צ'פלין פנה לצופים בפנייה רגשית, הפנייה של קיטון הייתה הרבה יותר שכלית ומתוחכמת. קיטון נולד למשפחה של נוודים, ולמד את אמנות הבמה על ידי אביו במסגרת להקה נודדת שקידמה "תרופות פטנט" במהלך ההופעות.

הוא החל להופיע בגיל שלוש במופע בו היה מתגרה באביו, שהיה משליך אותו על התפאורה, אל בור התזמורת, או אל הקהל. עוד מגיל צעיר למד קיטון את סודות הנפילה הבטוחה, ומעולם לא נפגע על הבמה. קיטון טען כי הוא כל כך נהנה מהעניין, שהתחיל לצחוק בשעה שהושלך על הבמה, אך כששם לב כי כאשר לא צחק, הדבר גרר תגובה חיובית יותר מהקהל, החל לאמץ לעצמו את הפרצוף חסר ההבעה שהיה לסמלו המסחרי. בבגרותו התיידד קיטון עם הקומיקאי העולה רוסקו "פאטי" ארבוקל ושימש כאיש פעלולים בסרטיו. הקשר שלהם עמד במבחן קשה כאשר "פאטי" נשפט על הריגה. לאחר שהצליח מאוד בסרטיו עם "פאטי", הוא קיבל אולפן משלו בו צילם סדרה של קומדיות קצרות בנות כחצי שעה. לאחר הצלחת הסדרה, עבר קיטון ליצירת סרטים באורך מלא שהפכו אותו לאחד הקומיקאים המפורסמים בעולם.

סרטו "הגנרל" מתרחש במלחמת האזרחים האמריקנית ונחשב ליצירת המופת של קיטון. הוא משלב קומדיה פיזית עם חיבתו הרבה לרכבות. עם זאת, חלק מסרטיו נכשלו בקופות, ככל הנראה מפני שסגנונו של קיטון היה מתוחכם מדי לקהל צופי הראינוע, שהתרגלו לקומדיות סלפסטיק, ז'אנר קומי גופני כואב ורועש, בהן מוטחות עוגות בפרצופים ואנשים מחליקים על בננות.

בעידן הטלוויזיה, האולפנים של קיטון נרכשו על ידי חברת MGM והוא נאלץ לעבוד במסגרת שיטת "האולפנים הגדולים", באווירה שונה לחלוטין מן החופש האמנותי אליו היה רגיל עד אז. הוא לא יכול היה לעמוד בכך, ופנה אל האלכוהול, דבר שהביא לאובדן כוחו היצירתי ותהילתו.

[*]

סטן לורל

שחקן הראינוע האנגלי-אמריקאי ארתור סטנלי ג'פרסון, מוכר יותר כסטן לורל "הרזה", מהצמד "השמן והרזה". לורל, שנולד באנגליה והיגר לארה"ב, שימש כמחליפו של צ'ארלי צ'פלין בתיאטרון, כאשר זה עזב לטובת הקולנוע.

עבודתם המשותפת של לורל ואוליבר הארדי התבססה על הניגוד שבין דמות האדם השמן, המנסה להיות המוביל לבין דמות האדם הרזה שאינו בטוח בעצמו. ההומור של הצמד היה בדרך כלל סלפסטיק בטבעו, הדמות של לורל הייתה הדומיננטית, למרות שהארדי חשב תמיד שידו על העליונה.

בעוד רוב שחקני הסרט האילם הצליחו פחות בעידן הסרט המדבר, לורל והארדי ביצעו מעבר מוצלח. המבטא האנגלי של לורל וזה הדרומי של הארדי, כמו גם יכולת השירה שלו, הוסיפו ממד נוסף לדמויות שלהם. הזוג גם הוכיח יכולת לבצע קולות מצחיקים. לאורך הקריירה הכוח המניע היה לורל, שכתב הרבה קטעים קומיים ותסריטים, ומדי פעם הפיק את הסרטים.

[*]

הרולד לויד

לויד הופיע בתיאטרון משחר נעוריו והיה אחד מיוצרי סרטי הקומדיה הפופולריים והמשפיעים ביותר של עידן הסרט האילם. הוא ידוע בדמות ה"משקפופר", התר אחר הצלחה כספית ורומנטית ואף זוכה בה. סרטיו כוללים לעיתים תכופות מפגנים פיזיים נועזים, שבהם הותיר את חותמו עד לימינו.

תמונת הסצנה מהסרט "Safety Last!" שבה לויד נתלה במחוג השעון, ממרומי מגדל מעל רחוב סואן, היא אחת התמונות הידועות ביותר בתולדות הראינוע בפרט ובתולדות הסרטים בכלל. לויד ביצע רבים מהפעלולים המסוכנים שבסרטיו לבדו ואף איבד בתאונה את אגודלו בידו הימנית. על אף שסרטיו של לויד לא השתוו בהצלחתם המסחרית לצ'פלין, הוא הפיץ תריסר סרטים ארוכים בשנות העשרים, בעוד שצ'פלין הפיץ שלושה בלבד, וסרטיו של לויד גרפו במצטבר סכום כסף רב יותר.

[*]

רוסקו "פאטי" ארבוקל

"פאטי", שכונה כך בשל גזרתו העגלגלה, הופיע במופעי בידור מגיל צעיר ולאחר מכן בסרטי הראינוע. על אף משקלו הרב, היה ארבוקל גמיש וזריז. הקומדיות שלו ידועות בקצבן המהיר, ובמרדפים הרבים המשובצים בהן. ארבוקל אהב מאוד את תעלול ה"עוגה בפנים", קלישאה שהפכה ברבות הימים לסמל של הקומדיה בראינוע. הפעם הראשונה בה הוטחה עוגה בפרצופו של שחקן ראינוע הייתה בסרטו הקצר של ארבוקל "רעש מהמעמקים".

ארבוקל היה זה שגילה את כשרונו של באסטר קיטון והפך אותו לכוכב. השניים היו שונים בסגנון שלהם, ארבוקל פנה למכנה הנמוך והרדוד ביותר, בעוד שקיטון היה מתוחכם יותר בקומדיה שלו. הידידות ביניהם החזיקה מעמד בכל הנסיבות הקשות שעתידות היו להתרחש, לרבות הטרגדיה שפקדה את ארבוקל. בשיא הקריירה שלו, בעת שחתם על הסכם עם אולפני פראמאונט עבור מיליון דולר לשנה (הייתה זו הפעם הראשונה שאולפן גדול הסכים לשלם סכום מעין זה לשחקן), היה ארבוקל מעורב באירוע טראגי, אשר הביא את הקריירה שלו לסיומה.

במסיבה פרועה בה השתתף, אחת מהנשים נתקפה בעוויתות. היא נבחנה בידי רופא, אשר הגיע למסקנה כי מדובר בשכרות גרידא. היא מתה שלושה ימים מאוחר יותר כתוצאה מדלקת שנגרמה מקרע בשלפוחית השתן. נטען כי ביקשה מארבוקל שיממן לה הפלה בלתי חוקית, וייתכן שזה היה הגורם למותה. אחרים סברו כי תקיפה מינית שביצע בה הקומיקאי כבד המשקל היא שגרמה לפגיעה. ידידתה ששהתה עמה במסיבה, ניסתה לסחוט את ארבוקל בשל מעורבותו בעניין.

משפטו של ארבוקל באשמת הריגה היה לשיחת היום בארה"ב. העיתונים סיקרו את המשפט באופן סנסציוני, ונטו לרעתו של ארבוקל. לאחר שחבר המושבעים לא יכול היה להגיע לידי הכרעה פעמיים, הצליח ארבוקל להוכיח את חפותו בפעם השלישית, וזוכה על ידי חבר מושבעים, שגם מצא לנכון להתנצל בפניו על קיום ההליכים. התנצלות ללא תקדים בהיסטוריה המשפטית האמריקנית.

על אף זיכויו המשפטי של ארבוקל, המקרה הביא להרס הקריירה שלו. בעלי האולפנים הגדולים לא היו יכולים להרשות לעצמם להמשיך ולהעסיקו. היחיד שנותר נאמן לו היה קיטון, שיצא בהצהרה פומבית בה טען כי ארבוקל הוא בעל אחת מהנשמות העדינות ביותר שפגש מעודו. בשנים שחלפו מאז משפטו של ארבוקל נבחנו הראיות על ידי מומחים משפטיים והיסטוריונים, והדעה הרווחת כיום היא כי אכן לא הייתה לארבוקל כל נגיעה למותה של האישה.

[*]