Seret מהעבר: 60 שנה לארוחת בוקר בטיפאני

הסופר הנודע טרומן קפוטה פרסם את מעלליה של הולי גולייטלי, בת 19 אקסצנטרית עם עבר מורכב שחיה לבדה בניו יורק על חשבונם של גברים עימם היא יוצאת. הנובלה הנועזת "ארוחת בוקר בטיפאני" שבין דפיה אזכורים לזנות, התעללות ואף הומוסקסואליות, התקבלה בחשש בארצות הברית של 1958 אך הפכה עם השנים לקלאסיקה ספרותית מוערכת. החלק הבלתי ייאמן בסיפור הוא שנובלה פרובוקטיבית כזו הולידה מתוכה את אחת הקומדיות הרומנטיות המפורסמות והאהובות בכל הזמנים.

מעטות הסצנות שזכו למעמד אייקוני כמו אודרי הפבורן, הלא היא הולי גולייטלי, בשמלת ג'יבנשי שחורה עטורה בתסרוקת מפונפנת ומשקפי שמש ענקיים, פוסעת בקלילות לאורך רחוב שומם ונהנית מארוחת בוקר של קפה ומאפה מול חלון הראווה המהודר של מותג התכשיטים היוקרתי 'טיפאני'. התמונה היחידה שאולי מפורסמת יותר היא דמותה של הולי על פוסטר הסרט, בשמלה שחורה צמודה מעשנת סיגריה דקיקה וארוכה עד כדי גיחוך ומלטפת חתול כתום על כתפיה. חובב סרטים ממוצע שיראה כל אחד מהדימויים הללו יזהה מיד שמדובר ב"ארוחת בוקר בטיפאני" הקלאסיקה משנת 1961. אולם לעומת הספר שהיה חד ופרובוקטיבי, התיאור שהסרט יזכה לו יהיה כנראה מקסים, זוהר, אסקפיזם במיטבו.

אולפני 'פרמאונט' קנו את הזכויות לספרו של קפוטה, החלטה מעוררת תמיהה לא רק מכיוון שהנובלה לא זכתה להצלחה גדולה באותה התקופה, אלא גם מפני שהאולפן לא היה ממש מעוניין להפיק סרט על פי הכתוב בה. הספר נכתב בצורה מקוטעת וחסר עלילה של ממש, מלכתחילה לא חומר ידידותי לעיבוד עבור המסך הגדול. תסריט ראשוני וככל הנראה נאמן למקור, נכתב ע"י סאמנר לוק אליוט וזכה לתגובות מאוכזבות ביותר מהמפיקים. הם התלוננו כי התסריט אפיזודי וחסר עלילה, דמות הגבר קטנונית ולא מושכת וכמעט נשית, אבל הכי חשוב: "כולנו חושבים כי אנו צודקים בהנחה כי הבן והבת יהיו ביחד בסוף הסיפור, זו הבעיה של הולי". להבהרה, הנובלה מסופרת מנקודת מבטו של מספר חסר שם וככל הנראה הומוסקסואל שנזכר בידידותו עם מי שהייתה שכנתו בבניין, הולי גולייטלי.

[*]

אליוט הוחלף במהרה בג'ורג' אקסלרוד, זכה בהמשך למועמדות לפרס האוסקר על התסריט שכתב, שמיד הכניס כמה שינויים מרכזיים. הראשון מביניהם - להתראות מספר חסר שם ושלום פול וארג'אק בגילומו של ג'ורג' פפארד (הידוע כחניבעל סמית' מסדרת הטלוויזיה המיתולוגית "צוות לעניין"). וארג'אק הוא סופר מבטיח, נאה וסטרייט שעובר לבניין בחסותה של אישה נשואה שנוהגת להשאיר לו כסף על השידה לאחר הרפתקאותיהם במיטה. הוא הבן המיועד לסוף הסיפור.

כל אזכור לנטייה מינית שאינה הטרוסקסואלית (מצדו של המספר וגם מצידה של הולי) נמחק לחלוטין. הומוסקסואליות הייתה קיימת בקולנוע באותה התקופה (גם אם לא נפוצה), אך היא הוצגה במרומז ותמיד כדבר שלילי או בעל השלכות הרסניות. סרטה הבא של הפבורן "שעת הילדים" (ידוע גם בתור "הלחישה הרועמת") הציג את הבעיות הניצבות בפני קהילת הלהט"ב כתוצאה מהומופוביה. עדיין, דמויות הומוסקסואליות שחיות את חייהן כרגיל היו דבר שאלוהי הצנזורה של שנות השישים לא אהבו כלל. גם הולי עצמה, כפי שנכתבה על ידי קפוטה, לא הייתה עוברת את הצנזורים ולכן שופצה במקצת. על אף ששתי הגרסאות חלקו את אותו העבר, ילדות כפרית קשה ונישואין בגיל 14 לגבר מבוגר בהרבה, התוצאה על המסך הגדול שונה מהמקור. הולי הקולנועית נמצאת בשנות השלושים לחייה, כמו השחקנית שמגלמת אותה. אופן דיבורה, שלא כמו בספר, לא מסגיר כלל את חוסר החינוך שלה. להפך, הולי הקולנועית נראית כאילו חזרה מטיול באירופה ועברה בדרך בכל הבוטיקים של המעצבים הגדולים. שיא האלגנטיות. העבודה שלה מוצנעת אף היא עד כדי כך שצופים רבים אפילו לא שמים לב כשהיא מציינת שהדייטים שלה משלשלים לכיסה 50 דולר כשהיא הולכת לשירותים. קפוטה התייחס לדמות בתור "גיישה אמריקאית" - בחורה שיוצאת עם גברים ומעניקה להם תשומת לב בתמורה לכסף ומתנות ורק אם מתחשק לה שוכבת איתם. בסרטו של בלייק אדוארדס היא עושה רושם של נערת מסיבות קלת דעת יותר מאשר נערת ליווי פוטנציאלית.

למעשה אודרי הפבורן לא התאימה לתפקיד, עובדה שהייתה ברורה לרבים, כולל השחקנית עצמה. היא אף הודתה כי התקשתה לגלם דמות כל כך מוחצנת שהייתה שונה ממנה לחלוטין. טרומן קפוטה ראה בדמיונו את מרילין מונרו בתפקיד הראשי. כמו הולי, גם מרילין הייתה פצצת מין פתיינית, השתיים אף חלקו כמה פרטים ביוגרפים כולל נישואין בגיל העשרה והמצאת זהות חדשה לעצמן בעיר הגדולה. הפבורן הייתה יפהפייה מהממת אבל בהחלט לא סמל מין. אולם היא כן הביאה איתה פגיעות ושבריריות וחשוב מכל היא הצליחה לכבוש את לב הצופים בתפקיד שהקהל באותה התקופה לא ממש ידע איך לבלוע.

הגיבורה הקולנועית הממוצעת בשנות החמישים והשישים הייתה חסודה, שומרת על תומתה בכל מחיר וחלום חייה היה נישואין ומשפחה. הילדות הרעות היו אלו שחוגגות בלי חשבון, עושות מה שבא להן עם מי שבא להן ולבסוף משלמות את המחיר. הולי גולייטלי לא נוטה לפה ולא לשם. היא עושה כמה בחירות מפוקפקות (כמו לבקר גנגסטר בכלא בתמורה לתשלום) אבל היא לא רעה וגם לא עד כדי כך פרועה, יותר מפוזרת וגחמנית. היא חיה את חייה באופן עצמאי מבלי לשאוף לנישואין בכל מחיר. את בעלה לשעבר היא דוחה בלי היסוס ואפילו את אהבתו של פול היא דוחה בהתחלה כיוון שלעולם לא תיתן לאף אחד לשים אותה בכלוב. במידה מסוימת הולי הייתה מתקדמת לתקופתה עד כדי כך שגלוריה סטיינם, אחת מהמנהיגות הבולטות של התנועה הפמיניסטית, צבעה את שיערה כמחווה לה. כמובן שהטיעון נחלש כשמבינים שמדובר בדמות שכל חייה עוצבו בידי גברים ובשל עבודתה גם תלויה בהם לחלוטין לפרנסתה.

בסופו של דבר "ארוחת בוקר בטיפאני" סובב סביב אישה בודדה שמפחדת ליצור קשרים עם אנשים, מלבד אחיה פרד שמשרת בצבא. אפילו לחתול שלה היא לא מוכנה לתת שם. המקום היחיד שגורם לה להרגיש בטוחה הוא טיפאני- חנות מפוארת בה אף אחד לא מכיר אותה ובה היא אינה יכולה לקנות כמעט כלום אבל "שום דבר רע מאוד לא יכול לקרות לך שם". למרות זאת היא זוכה לסוף שמח עם מישהו שאוהב אותה. גורל אופטימי בהרבה מזה שכתב לה טרומן קפוטה, אבל אחד שממיס את הלב כל פעם מחדש. אם מישהי כמו הולי יכולה למצוא אהבת אמת, אז למה לא כל אחד?

אבל לא הכל ורוד. עם השנים נעשה כמעט בלתי אפשרי להתחמק מהפיל הצהוב בחדר - הופעתו המביכה של מיקי רוני בתפקיד מר יוניושי. זה לא שהוא עושה עבודה גרועה, אלא שהרעיון גרוע לכל הדעות. הבמאי בלייק אדוארדס, שהתמחה בקומדיות, רצה להפוך את הסרט למצחיק יותר וראה במר יוניושי הזדמנות פז להוסיף הפוגה קומית. הוא הרחיב את התפקיד לטובת הסרט ועיוות את דמות היפני-אמריקאי (דמות שולית בספר) לכדי סטריאוטיפ נלעג. כאילו העלבון לא מספיק, הוא אף ביקש מידידו מיקי רוני, גבר אמריקאי לבן, לשחק בסרט כולל עיניים מלוכסנות, שיני סוס תותבות ומבטא כבד.

מסע הפרסום הציג בגאווה את הקטעים של מר יוניושי ואף נטען בהתחלה, בתעלול פרסומי, כי מדובר בקומיקאי יפני בשם אוהיו אריגטו (שלום, תודה ביפנית). הומור גזעני היה נפוץ באותה התקופה, אך גם בשנות השישים היו כאלה שהבינו את הבעייתיות. הביקורת רק הלכה והחריפה עם השנים וההופעה הפכה לסמל ליחס הגזעני כלפי אסייתים. כיום קשה לצפות בסצנות הללו מבלי להתכווץ באי נוחות בכיסא.

יהיה מעניין לראות גרסה נאמנה לסיפור של קפוטה על המסך הגדול ביום מן הימים, אבל הסרט שקיבלנו עומד בפני עצמו בלי קשר. זו יצירה נוטפת קסם אישי, זוהר ושיק, גם אם לא חסרת בעיות. "ארוחת בוקר בטיפאני" מספקת עלילה שהיא לעיתים מצחיקה, לעיתים נוגעת ללב ומציירת עולם בו סופים שמחים יכולים לבוא גם אל האנשים השבורים ביותר וזו סיבה מספיק טובה לצפות בסרט שוב ושוב.

לרגל 60 שנה לסרט תתקיים הקרנה מיוחדת של "ארוחת בוקר בטיפאני" הערב (6.10) ב-20:30 בסינמטק תל אביב (חינם למנויים). לרכישת כרטיסים >> לחצו כאן