החיים כציור: 6 סרטים (וסדרה) דוקומנטריים מונפשים ששווים צפייה

סרטים דוקומנטריים מסמנים עבורנו פיסת אמת אובייקטיבית ורצינית. סרטי אנימציה, לעומת זאת, אנחנו משייכים לילדות, הנאה או קלילות. אז איך השניים מתחברים? מסתבר שהרומן בין הסרט הדוקומנטרי לבין הסרט המאוייר אינו חדש – כבר ב-1918, וינזור מקיי יצר סרט בן 12 דקות שתיאר הטבעת אנייה בריטית ע"י תותחים גרמניים ב-1915. סרטון מונפש קצר זה הפך לסרט האנימציה התיעודי הראשון אי פעם, וביסס את האנימציה – לפחות בעשורים הראשונים לקיומה – ככלי שימושי ויעיל לייצוג אירועים חדשותיים חשובים, לחינוך ממשלתי ואף לתעמולה.

כעת, כשהדוקו המונפש הדני "לברוח" אודות פליט אפגני בדנמרק שמתוודה בפני חברו על חייו הקודמים, עשה היסטוריה בהכרזה על המועמדויות לטקס פרסי האוסקר, כשהפך לסרט הראשון אי פעם שמועמד במקביל בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי, הסרט הבינ"ל וסרט האנימציה, החלטנו לחזור לכמה מהסרטים (והסדרה) שהוכיחו כי אנימציה ודוקומנטרי יכולים ללכת יד ביד.

ואלס עם באשיר (2008)

אולי הדוקומנטרי המונפש הנודע מכולם סרטו של ארי פולמן הוא ככל הנראה הסרט הראשון מתת הז'אנר הנ"ל שהיה לו את האימפקט הגדול ביותר – מפרמיירה בפסטיבל קאן, עד זכייה ב"גלובוס הזהב" ומועמדות בפרסי האוסקר. אך מלבד תשבוחות חיצוניות ורווחים של 11 מיליון דולר ברחבי העולם, "ואלס עם באשיר" – דרך מסעו של פולמן לשחזר את זיכרונו משירותו הצבאי במלחמת לבנון הראשונה ב-1982 – שם על המפה הלם קרב, זיכרונות מודחקים, אירועים בעייתים שהמיינסטרים הישראלי בחר שלא לעסוק בהם ואת גישת האנימציה (שהתחילה כמספר צילומי ראיונות, ולאחר מכן עברה להנפשה מתקדמת) כגישה מתקבלת לעיסוק בנושאים אינטימיים וכואבים. כמצופה, "באשיר" עורר סערה לא קטנה הן בישראל (כאן הואשם הסרט בהנכחת רעיון "יורים ובוכים") והן בלבנון (בה נאסר הסרט להפצה). שמור לו מקום של כבוד בהיסטוריית הדוקומנטרי.

Chicago 10: Speak Your Peace (2007)

סרט דוקומנטרי מונפש אחר שעסק בסוגיה פוליטית והקדים את "ואלס עם באשיר" בשנה היה "Chicago 10: Speak Your Peace", שעסק בסיפור משפטם המתוקשר של "השמונה משיקגו", פעילי זכויות אדם והוגים שהורשעו על ידי הממשל הפדרלי האמריקאי בהסתה לאלימות וקשירת קשר לאחר שהגיעו להפגין מול הועידה הדמוקרטית בשיקגו ב-1968 כנגד הפשעים שהתחוללו במלחמת וייטנאם.

במה שהפך לאחר מכן כדוגמה ניצחת לרדיפה פוליטית וזכה לביוגרפיה קולנועית בשר ודם לפני כשנתיים ע"י ארון סורקין ("משפט השבעה משיקגו"), משפט הראווה מונצח בסרטו של ברט מורגן דרך קטעי ארכיון ותמלולי המשפט – שמשוחזרים באנימציה ובדיבובם של קליבר מרשים של שחקנים, בהם מארק רופאלו, ניק נולטי, ליב שרייבר, ג'פרי רייט והאנק אזריה. מורגן אינו רק מראה את חוסר הצדק שנעשה לנאשמים בשם צדק מזויף, אלא מתקן את התפיסה ההיסטורית לגבי האירוע.

I Met the Walrus (2007)

בדצמבר 1969, הגיע ג'ון לנון יחד עם אשתו הטרייה יוקו אונו לטורונטו שבקנדה כדי להופיע עם ההרכב החדש שלו, ה-"Plastic Ono Band". קצת מעט לפני זה, העניק הסופרסטאר הבריטי ראיון בן חצי שעה לנער קנדי בן 14, ג'רי לויטן, שהתגנב לסויטה שלו עם מכשיר הקלטה ביד ונחישות. 38 שנה מאוחר יותר, מצא לויטן את הראיון האישי – שנוגע בהכל - מהמונח "שלום" ועד דרכים לאקטיביזם - והעניק לו פרשנות חדשה: אנימציה נזילה, מהירה וסוריאליסטית שמלווה כל מילה שיוצאת ממוחו הקודח של לנון. התוצאה היא הסרט הקצר בן 5 הדקות, "I Met the Walrus", שהותיר מבקרים מרוצים (פרס הסרט הקצר המצוייר הטוב ביותר בפרסי ה-AFI) ומועמדות מקבילה בפרסי האוסקר באותה השנה – והוכיח שגם ארכיון ישן יכול לקבל חיים חדשים.

Of Stars and Men (1964)

הארלו שייפלי, אחד מן האסטרונומים החשובים בהיסטוריה, כתב ספר עיון ב-1957 אודות מסעו של האדם למצוא את מקומו בגלקסיה – הן מבחינה פיזית (ביחס לשאר גרמי השמיים) והן מבחינה מנטלית. עד כמה שהנושא יכול להיתפס כעשיר במידע, הוא לא נראה כחומר האידיאלי לדוקומנטרי מונפש – ועדיין, אחד מהסרטים המפורסמים בתת הז'אנר הזה הוא העיבוד מ-1964 של משפחת האנימטורים האבלי (הזוג ג'ון ופיית' האבלי, וילדיהם מארק והאמפי, שלוהקו לרוב לסרטיהם) לספר. בקולו של שייפלי עצמו, עוקב הסרט אחר ילד עם כתר לראשו שעובר בשלל מקומות מופשטים בחלל ומתפעל מנפלאות היקום. שילוב המסרים המדעיים והפילוסופיים יחד עם האנימציה הפסיכדלית והאווירה הנאיבית הראתה לעולם שדוקומנטרי, גם אם מונפש, לא חייב להיות חמור סבר.

Last Day of Freedom (2015)

סרט קצר נוסף שהכה הדים וחשף מציאות אחרת דרך האנימציה הוא "Last Day of Freedom" מ-2015 (אותו יצרו הישראלית למחצה נעמי טליסמן ודי-היברט ג'ונס), שעוקב אחר ביל באביט, אדם שחור בגיל העמידה שמצבו של אחיו מני מערער אותו. מצולק בשל תאונת דרכים בילדותו ושני סיבובי לחימה בוייטנאם, מני מוצא את עצמו במהרה ברחובות, כשמצבו הנפשי בכי רע.

כשביל הזמין את אחיו לחיות איתו ועם משפחתו, הוא לא ציפה שהמפגש המחודש בין השניים יוביל אותו לדילמה הנעה בין הנאמנות למדינה, טיוח רצח, יחס המשטרה לקהילה השחורה וההתנכלות למתמודדי נפש בבתי הסוהר – ועדיין, החיים צופים לו מסלול אחר. הסרט, שהועמד לפרס הסרט הדוקומנטרי בטקס האוסקר וזכה בשנה שלאחר מכן בטקס פרסי האמי בקטגוריה דומה, אמנם מציב בפני הצופה את האמת המרה שמחכה לכל אדם שחור בארה"ב שגורלו שפר עליו קצת פחות, אך הוא אינו סרט פסימי – אלא כזה שמבין שיש בכוחו לשנות דבר או שניים בעולם.

מייק ג'אדג': סיפורים מהאוטובוס (2017-2018)

מייק ג'אדג' הוא אחד מהקולות הבולטים ביותר הן בתחום הקומדיה והן בתחום האנימציה שיצאו משנות ה-90. עם נכסים רציניים לתרבות הפופולרית כמו "ביוויס ובאטהד" ו-"המלך היל", ג'אדג' תמיד נמשך לשוליים של החברה האמריקאית והוציא ממנה אמת אירונית. כך, די הגיוני כשניגש לעסוק בנושא חביב עליו במיוחד – מוזיקה – מייק ג'אדג' ניסה למצוא בו את המוזר או אפילו את המשוגע, מה שמזכיר לנו שבסופו של דבר מאחורי השירים שאנחנו מזמזמים עומדים אנשים בשר ודם שגם להם סטיות קטנות משלהם.

ב"סיפורים מהאוטובוס" מציג ג'אדג' בכל עונה מספר סיפורים נידחים על מוזיקאים מאותו הז'אנר – כדוגמת ג'רי לי-לואיס ו-ווילון ג'נינגס בגזרת הקאנטרי וריק ג'יימס וג'יימס בראון בגזרת הFאנק. הסדרה בנויה כסדרה של ראיונות עם קרובי משפחה, חברים ומכרים של המוזיקאים המדוברים ובשילוב עם קטעי ארכיון וקריינותו של ג'אדג', אך בתור מי שעשה מיליונים מיצירת שני נערים חרמנים וגסים לערוץ קליפים, השימוש של ג'אדג' בדוקומנטרי אינו קונבנציונאלי: מנתינת דרור למרואיינים ללכלך על נושא הפרק ועד הוספת קטעי אנימציה שמגחיכים את המוזיקאי עוד יותר. עם זאת, לא ניתן להגיד שג'אדג' משתמש בכלים אלו רק כדי לפגוע במוזיקאים (גם הירידות נעשות בצורה אירונית), אלא בעיקר להוכיח עד כמה אבסורדי הוא בסופו של דבר הרעיון של סלבריטאות או פרסום בכלל בעולם אבסורדי בעצמו.