רק רכבת: הסרטים הגדולים שמתרחשים ברכבת

זרים ברכבת

גאונותו של היצ'קוק מתבטאת בין היתר בכך שהוא אגר לאורך הקריירה שלו מספר מוטיבים ויזואליים שדרכם הוא הצליח לבטא עולם ומלואו. ביניהם אפשר לבחון את השימוש של היצ'קוק במדרגות, בכלי זכוכית וברכבות. בשביל היצ'קוק הרכבת היא כר פורה לסיטואציות מותחות ומרתקות מבחינה קולנועית, ואין סרט שמוכיח את זה טוב יותר מ"זרים ברכבת".

העלילה של הסרט היא פשוטה אך ממזרית: שני אנשים נפגשים ברכבת, אחד פסיכופת והשני שחקן טניס, ודרך מניפולציות שונות ומשונות, הפסיכופת מצליח לגרום לכוכב הטניס להיות מעורב בפרשת רצח אכזרית. המיקום של העלילה ברכבת הוא סימבולי וגאוני: הרכבת דוהרת הלאה ואין איך לעצור אותה, ממש כמו הרצח. הרכבת גם מוסיפה לסצנות רבות בסרט אלמנט של קלסטרופוביה ואימה.

כמובן שכל זה לא היה קורה אם הסרט היה מצולם בקרונות הדלוחים של רכבת ישראל, אז דמיינו במקום רכבת בסגנון ויקטוריאני שמלאה במשחקי אורות וצללים, כמו שרק היצ'קוק יודע לעשות. הסרט זה עוסק, כמו רוב סרטיו של היצ'קוק, בנפש האנושית. בטוב שיכול להגיח ממנה ברגעי חסד, ובעיקר ברע שמבעבע מתוכה כשלוחצים על הכפתורים הנכונים. אם אתם רוצים דוגמה יפה לעוצמה הקולנועית של היצ'קוק המוקדם, "זרים ברכבת" זה המקום להתחיל.

רצח באוריינט אקספרס

בכל הנוגע למתח, אין יותר טובה מאגתה כריסטי. נדמה כאילו הספרים שלה כמעט רוצים להפוך לסרטים - הכתיבה היבשה והישירה, הדיאלוגים הפשוטים והסיטואציות הסגורות, כל אלה מתמסרים בצורה נפלאה לצורה הקלאסית של תסריט. "רצח באוריינט אקספרס" עוסק במקרה רצח שמתרחש ברכבת. הבלש הרקול פוארו עוצר את הנסיעה באמצע סופת שלגים בכדי לתפוס את הרוצח, שנמצא איפשהו על הרכבת.

ישנן שתי גרסאות קולנועיות לספר: הראשונה יצאה ב1974- ובוימה על ידי סידני לומט, ובשנייה ב-2017 על ידי קנת בראנה. שני הבמאים נוקטים בגישות שונות לגמרי: כבמאי, סידני לומט מאוהב ברעיון של דרמה שמתרחשת במרחב סגור שאי אפשר לצאת ממנו (ראו "12 המושבעים") ולכן הוא מוציא מהספר של כריסטי בדיוק את זה: הוא מדגיש את תחושת הסגירות והקלסטרופוביה, ופשוט נותן לשחקנים המצוינים לעשות את שלהם (אינגריד ברגמן זכתה על הסרט הזה באוסקר). בראנה לעומתו הוא במאי שיותר מעריך נופים ורוחב יריעה, ולכן הוא בחר לצלם את הגרסה שלו על מסך רחב, והוא משלב ללא הרף שוטים של הנוף ההררי והמושלג בתוך העלילה. בעיני, הפרשנות של לומט יותר נאמנה למקור של כריסטי, אבל שתי הגרסאות מבדרות ומהנות לצפייה.

תא מספר 6

זה כנראה הסרט הכי פחות מוכר ברשימה, וזה לא פלא, שהרי הפרמיירה שלו הייתה רק בשנה שעברה בפסטיבל קאן שם זכה בפרס הגדול של חבר השופטים. דמיינו אם "לפני חצות" הייתה הפקה פינית-רוסית שמתרחשת ברכבת. כאשר רכבת נוסעת אל חוג הקוטב הצפוני, שני זרים חולקים מסע שישנה את נקודת המבט שלהם על החיים. נשמע טוב? גם אם ממבט ראשון הסרט הזה לא מושך במיוחד, קשה שלא להתאהב בו לאט-לאט. משהו בעדינות של הבימוי, במשחק הנפלא, ובנופים הנעימים שנשקפים מבעד לחלונות הרכבת נכנס לנשמה .

הקולנוע של פינלנד הוא קולנוע מאוד מיוחד ומעניין. המאסטר הגדול של הקולנוע הפיני הוא אקי קוריסמאקי, אך בשנים האחרונות עולה במאי חדש ומפתיע בשם יוהו קוסמאנן ("היום המאושר ביותר בחייו של אולי מאקי"). על אף שסרטיו הם הלחם והחמאה של קולנוע לב, משום מה "תא מספר 6" לא הופץ בארץ. אם אתם רוצים הצצה מיוחדת אל תוך תרבות וקולנוע קצת אחר, נסו למצוא דרך לצפות בסרט הזה, אתם לא תתחרטו.

רכבת הקרח

כמו ג'ורג' לוקאס וסטיבן ספילברג, בונג ג'ון הו יודע לספר סיפור בצורה ויזואלית. ואני לא מדבר על זוויות מצלמה או תאורה, אלא על האופן שבו הוא בורא את העולם בו מתרחשים סרטיו בצורה מדויקת. בונג בורא מפלצות שממבט מהיר על צורתן ותנועתן אנו יודעים הכל עליהן, ויוצר נופים שמושכים את העין ומגרים את המחשבה (ראו לדוגמה את הבית שנמצא במרכז הסרט "פרזיטים"). בעיניי, היכולת הזו היא שהופכת את "רכבת הקרח" לכל כך נפלא.

הפרמיס של הסרט פשוט: בעולם אפוקליפטי, האנושות כולה מצטמקת לרכבת אחת, בה העניים מקובצים בקרון האחרון, והמנהיג העשיר בקרון הראשון. גיבור הסרט, בן לשכבה הענייה, מתקדם קרון אחר קרון בניסיון לדרוש מהמנהיג צדק. בכל קרון חדש, בונג מציג עולם חדש ומופלא, שבו כל מה שאנו רואים מפתיע אותנו וחושף עוד טפח מהדמיון האגדי של הבמאי זוכה האוסקר. כצפוי מבונג, בסרט הזה יש גם אקשן מהנה, וגם ביקורת על הניצול המעמדי בחברה הקפיטליסטית.

חמים וטעים

נכון, כשחושבים על "חמים וטעים" לא חושבים מיד על רכבות. הקומדיה המופתית של בילי ווילדר היא הרבה דברים: מוזיקלית, קורעת מצחוק, קווירית, ועוד. אבל בואו לא נשכח שחלק ניכר מהסרט מתרחש ברכבת. הסרט עוסק בשני מוזיקאים שמסתבכים עם גנגסטרים ומחליטים לנוס מהמדינה כאשר הם מחופשים לנשים ומצטרפים ללהקת בנות שמופיעות במועדוני לילה ברחבי ארצות הברית. ואיך הם מתניידים ברחבי ארצות הברית אתם תוהים? רכבת כמובן.

ברכבת של בילי ווילדר קורים הרבה דברים: זוג הגברים מתאהב במרילין מונרו, מסתבך עם מנהלת הלהקה ונמלט בשן ועין מהגנגסטרים. ווילדר הוא אחד הגאונים הגדולים שעבדו בהוליווד ומה שבאמת מהפנט בסרטים שלו זה הכתיבה הנפלאה והשחקנים שהתזמון הקומי שלהם מדויק יותר משעון אטומי. באופן מפתיע, "חמים וטעים" מצחיק ונועז גם היום, על אף שהוא יצא לפני יותר מ-60 שנה. זה מה שקורה כשהיצירתיות של ווילדר, ההומור של ג'ק למון, והחן של מרילין מונרו מתאחדים ויוצרים קלאסיקה אמיתית.