אנשים בישראל הם לא מפלצות. הפכו אותם לכאלה בלי סיבה״

"קיבלתי הרבה תגובות שליליות, במיוחד בשבוע האחרון. היו גם כאלה שדאגו בגלל המצב הביטחוני אבל ידעתי בדיוק למה אני נכנסת. אמרתי לעצמי יש אנשים שחיים בישראל והם בסדר, למרות מה שרואים מרחוק בטלוויזיה", מספרת ג׳ולייט וולפלינג בת ה-68, מעורכות הקולנוע המובילות בעולם, על התגובות שקיבלה להגעה שלה לישראל לכבוד פסטיבל סרטי הסטודנטים ה-26 שמתקיים בימים אלה בסינמטק תל אביב.

למרות המצב הבטחוני והחרם הכללי שנראה שחווים היוצרים הישראלים מול התעשייה הבינלאומית, מפיקי הפסטיבל הצליחו להביא לארץ שורה של יוצרים חשובים ומוערכים להעביר כיתות אמן ולשתף מהידע שלהם אל הדור הבא. אחת מהן היא וולפלינג הצרפתייה שעתידה להעביר כיתת אמן בנושא עריכה והטאץ׳ העדין הדרוש כדי לבצע את ״אמנות החיתוך״.

בעבור אמנים רבים הגעה לארץ משמעה הבעת תמיכה בישראל, אולם בעיני וולפלינג לעומת זאת, זהו הדבר הכי נכון לעשות. ״אני לא אוהבת להעביר כיתות אמן לרוב, אני יותר טיפוס של מאחורי הקלעים אבל השנה לא יכולתי שלא לבוא. אני מרגישה שהאנשים בישראל ובייחוד בעולם התרבות לא מסכימים עם מה שקורה ובטח שלא עם פעולות הממשלה, הם הפכו לקורבנות שסובלים מהשלכות קשות״, היא מתארת את החרם של התעשייה נגד הקולנוענים הישראלים, ״אני חושבת שמגיעה להם תמיכה, הם לא מפלצות. הפכו אותם לכאלה בלי סיבה״.

(ג'ולייט וולפלינג בפסטיבל סרטי סטודנטים. צילומים בכתבה: נגה פרייברג)

וולפלינג החלה את הקריירה שלה בגיל 18 כמתמחה אצל ז׳אן צ׳ארלס טצ׳אלה, בסרטו "cousin cousine”, למרות העובדה שמעולם לא למדה קולנוע. ״לא באמת ידעתי מה אני רוצה לעשות, בגלל שהייתי ביישנית עריכה הייתה האופציה המושלמת עבורי - משהו קטן מאחורי הקלעים. בעבר זה היה תחום שנועד בעיקר לנשים כי היה צריך ידיים עדינות״.

בחלוף הזמן העורכת הצעירה מצאה את עצמה מתאהבת בתחום והחלה ליצור קשרים וחברויות. אחד מאותם הקשרים היה עם הבמאי ז׳אק אודיאר, שבהמשך נתן לה את הטייטל "עורכת ראשית״ בפעם הראשונה בסרטו הראשון ״See How They Fall” ומשם הדרך הייתה רצופה בהצלחות - היא הפכה לעורכת הקבועה שלו ( בין היתר בסרטים "לבי החסיר פעימה", "נביא", "חלודה ועצם" ו"דיפאן" - זוכה דקל הזהב 2015), זכתה בפרס סזאר לעריכה הטובה ביותר חמש פעמים והייתה מועמדת לפרס האוסקר על סרטו של ג׳וליאן שנבל, ״הפרפר ופעמון הצלילה״.

את באה לארץ להעביר כיתת אמן לדור הצעיר, מה המשמעות של זה בעיניך?

״זה חשוב בעיניי ואני גם רוצה לתמוך בקהל אבל אני לא לגמרי טובה בהסברים. מבחינתי עריכה זו תחושת בטן, אינסטינקט. קשה לתאר איך ללכת עם הלב ולא עם המוח״.

מה את חושבת שצריך להיות לעורך טוב?

"רגישות".

איך את ניגשת לערוך סצנה?

"אני בוחרת לעצמי את הקטעים שאני אוהבת עם רעיון מעורפל לכיוון. זה יכול להיות טייק שהאור בו הגיע בצורה מסוימת או קרה נס לא מתוכנן. אני אוספת את כל החלקים שאני יודעת שאני רוצה שיהיו שם ולאט לאט בונה את זה". יש הרבה שיח על חוסר שוויון, בייחוד בעולם הקולנוע, את מרגישה שהתייחסו אלייך שונה בגלל שאת אישה?

"מעולם לא, אולי לא שמתי לב. זה לא שלא יצא לי לעבוד עם במאים קשים או מיזוגנים, אבל זו הפרסונה של האדם ולא אופי גורף. הקולנוע זה דבר מאוד גדול בצרפת ואני מרגישה שבאופן יחסי לשאר העולם יש שוויון. אני מכירה כמות זהה של עורכות ועורכים, הסאונד אולי זה התחום היחיד שעדיין נשלט יותר על ידי גברים אצלנו. בסוף אני באה עם רזומה מרשים מאחוריי, אז ייתנו לי את הכבוד שמגיע עם זה. אני לקראת סוף הקריירה, אז אני מקבלת כבוד כי אני ותיקה. ההבדל היחיד שאני כן יודעת להצביע עליו זה בתקציבים שבמאים יקבלו לעומת במאיות, השכר יהיה זהה אבל לא נקבל קתרין ביגלו צרפתייה".

בשנים האחרונות קשה שלא לשים לב שהולכים ופוחתים הסרטים הקטנים ואת מקומם תופסים שוברי קופות מלאים ב-CGI, איך את מסתגלת לשינויים?

"לומדים, לאט לאט, אני לא חושבת שצריך להיות טכנולוגי כדי להיות עורך. אני לפעמים נתקלת בקשיים ומרגישה בנוח להיעזר ולשאול אנשים מסביב. בסופו של דבר עריכה זה לספר סיפור".

כמישהי שראתה את השינויים האלה קורים לאורך השנים, מה דעתך עליהם?

"אני מודה שאני לא בקטע של גיבורי על. אני מצטערת בשביל הקהל הצעיר. אני לא יודעת מה יהיה עם הבינה המלאכותית אבל אני מניחה שבעתיד פחות יצטרכו עורכים. אני מקווה שעדיין יהיו סרטים קטנים ונישתיים".

בנוסף לסרטי הפסטיבלים המוערכים שעבדה עליהם, לעורכת הצרפתייה יצא לעבוד גם בהפקות הוליוודיות כמו "אושן 8" ו"משחקי הרעב". ״זה מגניב, אבל זה לא שונה מהעבודה על כל סרט אחר מבחינתי. בגלל זה הוא לקח אותי״. בהוא היא מתכוונת לבמאי האמריקאי גארי רוס, שעבד על סרטי אקשן כמו סדרת "אושן" ו"עצבניות אש" והפך את ג׳ולייט לאחת העורכות הקבועות שלו.

איזה סרטים את אוהבת יותר?

"קטנים, אבל לא קטנים מדי כי נחמד שיש תקציב ואז יוצרים דברים שכיף לערוך".

מה ההבדלים בין עבודה על פרוייקט הוליוודי ופרוייקט קטן יותר?

"העניין של החופש האמנותי, בצרפת מן הסתם הוא יותר גדול. התקציב גורם להרגיש שיש לך אחריות גדולה יותר וגם אומר שיש לך צוות גדול יותר - בין 5 ל-7 עוזרים. זה יותר מדי בשבילי. עשיתי את זה בעיקר כי אני אוהבת את גארי אבל אני לא בטוחה שאעשה עוד הרבה דברים כאלה בעתיד".

סרטם האחרון של אודיאר וולפינג, "אמיליה פרז", הוקרן בפסטיבל קאן השנה וזכה להערכה רבה ומספר פרסים, כולל פרס חבר השופטים. הישראלים שיצפו בו לא יוכלו להתעלם מהופעת האורח של שאולי ואירנה במערכון "מלחמת האזרחים" הידוע באחת הסצנות. הסיפור מאחורי הבחירה המפתיעה משעשע במיוחד. ״רציתי לעשות בדיחה פרטית לאודי״. אותו האודי הוא הקומיקאי אודי כגן, שפגשה בביקורה לארץ לפני כ-15 שנה ומאז הפכו לחברים. ״בחרתי חלק מסדרה שהוא היה בה כי חשבתי שזה יצחיק אותו. בסוף היינו צריכים להחליף קטע, אז לקחתי משהו שקשור. חיפשתי קטע כיפי שייראה כמו הדברים שאנשים רואים ב-4 בבוקר״.

יצא לך לצפות בתוכן ישראלי?

"כן, בטח, אני אוהבת מאוד את 'פאודה', 'חטופים', 'שטיסל' והסרט הישראלי האחרון שראיתי היה 'החייל הנעלם' של דני רוזנברג וחשבתי שהוא היה מדהים. הוא צילם את זה לפני המצב ובצרפת הוא שוחרר אחרי ה-7.10".

לסיום, יש לך מסר לקהל היוצרים הישראלי?

"אני מקווה שתרגישו חופשי לעשות מה שאתם רוצים ולדבר על כל מה שקורה אבל לא רק על זה כי אין רק מלחמות ובלגן פוליטי, עדיין יש סיפורים רומנטיים ואהבה שאפשר לדבר עליהם".

הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים ה-26 מתקיים בסינמטק ת"א וברחבי העיר בין ה-14-20 באוגוסט. לכל הכתבות מהפסטיבל >> לחצו כאן. לפרטים נוספים ולהזמנת כרטיסים >> לחצו כאן