מהמטבח למסך: חמשת סרטי המסעדות הטובים ביותר

הארוחה שלי עם אנדרה (1982)

"הארוחה שלי עם אנדרה ”הוא אולי סרט המסעדה ה"טהור" ביותר בכתבה הזו, כיוון שהוא מתרחש רובו ככולו על שולחן במסעדה יוקרתית, עליו מתנהלת שיחה בין שני חברים שלא התראו זמן רב על (בין היתר) הפקת תיאטרון ביער פולני, חיים בניו-יורק המחוספסת ומשבר אמצע החיים. היצירה המאוד אנטי-קליימטית הזו היא פרי שיתוף הפעולה בין שני השחקנים וואלאס שון (לימים מתהילת "הנסיכה הקסומה" ו"צעצוע של סיפור") ואנדרה גרגורי לבין הבמאי הצרפתי המוערך לואי מאל; כך, בעוד השניים חיפשו דרך להעביר את השינויים בחייהם למסך הגדול (גרגורי חזר מעבודה תיאטרלית ממושכת בחו"ל, שון ניסה את מזלו במספר סרטים אך ללא הצלחה יתרה), מאל ניסה למצוא פרויקט חדש לעבוד עליו בביתו המאמץ החדש – אמריקה.

כשהטלפון צלצל אצל שון ועל הקו היה מאל, שקרא את התסריט שהתגלגל לידיו, התעניין בבימוי הפרויקט או אפילו רק בעמדת מפיק, הראשון היה בטוח שמותחים אותו – מה לבמאי קולנוע אמנותי גדול (עם יצירות כמו "מעלית לגרדום" ו"לקומב לוסייאן") ולחצי-מחזה המצולם הזה? במהרה הבין השחקן שמאל אכן מעוניין בשיתוף הפעולה, ולמרות שהבמאי תהה ראשית האם המסעדה היא בכלל לוקיישן נכון לסרט (בסוף החליטו השלושה ששתי הדמויות לא יאכלו רבות אלא יתעסקו בעיקר בשיחה), היה הוא זה שלדידו של שון "הכניס חמימות מסוימת לסרט שאיתה הקהל הזדהה". "הארוחה שלי עם אנדרה" זכה לביקורות משבחות, הפך ליצירת קאלט מעט משונה וזכה למחוות פרודיות מ"משפחת סימפסון" ועד "קומיוניטי".

טמפופו (1985)

במה שזכה לכינוי "מערבון הראמן הראשון", "טמפופו" – קלאסיקה יפנית אבסורדית אודות נהג משאית מחוספס שמתנדב להמציא מחדש מסעדת ראמן קטנה וכושלת, כשברקע שלל סיפורים ששזורים זה בזה – הוא סרט קשה במיוחד להגדרה: לא בדיוק קומדיה, לא בדיוק דרמה, לא במאה אחוז סאטירה על החברה היפנית החומרנית של שנות ה-80 אך באותה המידה, הוא כולם גם ביחד. במילים אחרות, סרטו של הבמאי יוזו איטאמי עובר בחינניות בין סצנות בישול ראמן במסעדה הקטנה לחבורת אנשי עסקים מעונבים במסעדה צרפתית שמתקשים להבין איך בכלל מזמינים ולסצנת נשיקה אירוטית שכוללת חלמון, כל אלו לא מרגישים חריגים בכלל לאופי הסרט. הדרך הטובה ביותר לתאר את "טמפופו" ואת יצירתו של איטאמי ככלל היא, כפי שהיטיב לתאר זאת המבקר הנודע רוג'ר איברט בשעתו, "ז'אק טאטי ביפנית"; אותן המכניקות הפשוטות של החיים האנושיים שעניינו את מאסטר הקולנוע הצרפתי (מה מגדיר חריג ומה לא? מה מרגש אותנו? מה אוכל מסמן עבורנו?) מעניינות גם את איטאמי ביצירה המיוחדת הזו, שקשה להכביר עליה במילים לא בגלל איכותה, אלא כי ראוי לחוות אותה. נקודת המבט הייחודית הזו על העולם של איטאמי נגדעה באיבה כשהבמאי נפל למותו מגג משרדו בשלהי שנות ה-90, במה שנועד היה להידמות להתאבדות, אך בפועל בוצע על ידי חברי יאקוזה, שלא אהבו את הסאטירה שהציג על ארגון הפשע בסרטיו.

הטבח, הגנב, אשתו והמאהב (1989)

עוד סרט שעושה שימוש לא רגיל בלוקיישן היחידי שלו – המסעדה, הוא סרטו של הבמאי האקסצנטרי פיטר גרינוויי ("חוזה השרטט"). "הטבח, הגנב, אשתו והמאהב" עורר שערורייה כשיצא לאקרנים, כשהאלימות הגרפית שבו והעירום המפורש הובילו אותו לדירוג צפייה X בארה"ב, השמור כמעט רק לסרטים פורנוגרפיים; כל אלו לא עצרו מסרטו של גרינוויי להפוך לקאלט של ממש, עם הצגה מצליחה המבוססת עליו ומקום של כבוד ביבול הקולנועי הבריטי לאורך השנים.

"הטבח, הגנב, אשתו והמאהב" עוסק בעיקרו – פשוטו כמשמעו – בארבעת הדמויות הנ"ל ויחסי הכוחות הארסיים ביניהם: הטבח הראשי של מסעדת היוקרה (ריצ'רד בורינגר), המאפיונר גס הרוח שהשתלט על הנהלת המסעדה (מייקל גמבון, לימים דמבלדור בסדרת "הארי פוטר"), אשתו הסובלת אך האינטלקטואלית (הלן מירן(, המאהב הידען של האחרונה, מנהל חנות ספרים (אלן הווארד). הנרטיב האקזיסטנציאליסטי ותוצאותיו המקאבריות, בשילוב הצילום המרוחק (ע"י סשה ויירני, שצילם קלאסיקות כמו "הירושימה אהובתי" ו"יפהפיית היום"), עיצוב ההפקה האדום הבולט והתלבושות הססגוניות (בעיצובו של מעצב האופנה ז'אן-פול גוטייה), הפכו את סרטו של גרינוויי ליצירה זכורה במיוחד, גם אם מטרידה.

רטטוי (2007)

שום רשימה של סרטי מסעדות לא תהיה שלמה ללא ה-סרט על מסעדה, קלאסיקת האנימציה של פיקסאר מ-2007, "רטטוי". מה כבר לא נאמר עליו או איזו מחווה כבר לא נעשתה לסרט זוכה האוסקר של חברת האנימציה המוערכת? ממתקן מפואר ביורודיסני עד למחזמר לא רשמי בטיקטוק ורפרנס זכור במיוחד ב"הכל בכל מקום בבת אחת".

הסרט מספר את סיפורו של רמי העכבר הפריזאי (פאטון אוסוולט), שחולם לבשל במסעדת הגורמה של השף גוסטו המנוח (בראד גארט) וחובר לבנו הסורר לינגוויני (לו רומאנו) במערכת יחסים של "בובנאי ובובה", קרצה לקהלים ברחבי העולם, למרות הספציפיות התמטית שלה ולכאורה חוסר הנגישות שלה לקהל הרחב, שלא זוכה ברובו להתהלך בין מסעדות מישלן בפריז מדי יום.

כסרט שמביע דרך מיזנסצנה עשירה וצבעים בולטים אהבה גדולה לבישול ולרגשות שהוא יכול לעורר בנו, אין פלא שצוותו של הבמאי בראד בירד ("משפחת סופר על") בילה מספר חודשים הן בהיכרות מקרוב עם עולם הבישול הצרפתי והן עם בישול ארוחות גורמה בעצמם. התוצאה אולי לא הניבה לפיקסאר ממון רב (חוץ מבצרפת, שם הפך הסרט לאחד מהלהיטים הרווחים במדינה אי פעם) או פופולריות מיידית, אבל התנחלה בליבם של מיליונים עם השנים, וכיום קשה למצוא מי שלא מכיר ומזדהה עם המשפט המפורסם ביותר של גוסטו – "Anyone can cook!".

שף (2014)

מי שמעורב בכמעט כל פרנצ'ייז גדול של העשור וחצי האחרונים – במאי, מפיק ושחקן בעשרות סרטי מארוול, יוצר "המנדלוריאן", אחראי לכמה מחידושי הלייב-אקשן הרווחיים ביותר לקלאסיקות של דיסני ("מלך האריות", "ספר הג'ונגל") –החל בכלל את דרכו בעולם הקולנוע העצמאי האמריקאי של שנות ה-90 ("סקס או אהבה", לו כתב גם את התסריט). כך שהבחירה ליצור את "שף", דרמה-קומית קטנה ודלת תקציב, באמצע רצף בלוקבאסטרים הייתה נראית כמו צעד הגיוני מצד ג'ון פאברו. הגיחה של פאברו ליצירה הקטנה הזו השתלמה, הפכה ללהיט יחסי בקופות (עם רווח של 46 מיליון דולר אל מול תקציב של 11 מיליון) והזכירה למבקרים שהוא יותר מנושא הכלים של דיסני.

ב"שף", הבמאי מגלם את קארל קספר, שף-סלב ידוע ומוערך בלוס אנג'לס, שזוכה יום אחד לביקור ממבקר נחשב וחמור-סבר (אוליבר פלאט). כשזה נכנס לעימות עם קספר, שמתפשט ברחבי הרשת, השף מאבד בין רגע את משרתו הנחשבת ומתגלגל ל'פוד טראק' קובני קטן, דרכו ינסה לשקם את יחסיו העכורים עם גרושתו העשירה (סופיה ורגרה, "משפחה מודרנית") ובנו הקטן (אמג'י אנתוני). עם עלילה שנעה בין התזזיתיות של "הדוב" לבין הרגישות של "מיס סאנשיין הקטנה" וקאסט עשיר (דסטין הופמן, ג'ון לגוויזמו וחבריו של פאברו למארוול, סקרלט ג'והנסון ורוברט דאוני ג'וניור), "שף" הוא סרט שזוכר שהחיבור לאוכל מביא לא פעם לחיבור בין אנשים.