קשה יותר לעשות דרמות-קומיות למבוגרים כיום, אבל הקהל שלהן אפילו גדל

סרטו של הבמאי היהודי-אמריקאי נואה פריצקר "הבעלים לשעבר" ("Ex-Husbands") מביא את סיפורם של שלושה דורות גברים הנמצאים במשבר. המבוגר שבהם, סיימון (ריצ'רד בנג'מין, "מלכוד 22"), מחליט להתגרש מאשתו לאחר 65 שנות נישואין. הנישואים של בנו, פיטר (גריפין דאן, שגונב כאן את ההצגה) ,מתפרקים כעת אחרי 35 שנים; ואילו הנכד ניק (ג'יימס נורטון, "נשים קטנות") עומד להתחתן אך מפתח מחשבות שניות לגבי ההחלטה הגדולה. רגע לפני החתונה, ניק טס עם אחיו (מיילס הייזר, "13 סיבות"), שבעצמו שוקל מחדש את כיוון חייו, למסיבת רווקים במקסיקו רק כדי לגלות את אביהם מבלה במקום, מבלי שהוזמן. לכבוד עליית הסרט לאקרנים בישראל ישבנו לשיחה עם הבמאי.

איזו תגובות יצא לך לשמוע עד כה מהקהל?

"אני חושב שהחוויה של שיתוף הסרט הזה עם העולם הייתה לי מעניינת יותר מהרגיל – אולי בגלל שהוא הגיע לכל כך הרבה מדינות וקהלים שונים. סוגיית המגדר עולה לא פעם מהקהל שצופה בו וזה מובן לי – שלושה דורות של גברים שמתמודדים עם הרגשות שלהם באופן אותנטי, עדין ולא בצורה ריאקציונרי. בהקשר הזה, מעניין לראות דווקא איך הקהל הנשי מגיב שונה לסרט, כי זה לא ייצוג שגרתי של גברים ובטח לא כאב גברי וזה מרענן לראות את זה – אבל אני חייב להודות שהסרט לא נעשה בהכרח מתוך נקודת מבט מגדרית. עבורי זה היה יותר סיפור על כמה אנשים, חברי משפחה, שנמצאים זה עבור זה ברגעי משבר, שדואגים זה לזה."

(נואה פריצקר, במאי "הבעלים לשעבר", על הסט. באדיבות קולנוע חדש)

דיברת בכמה ראיונות על ההשפעה הישירה של הגירושים של ההורים שלך אחרי 35 שנים על היצירה של הסרט. אתה מרגיש שהעבודה על הסרט הייתה מעין תרפיה עבורך? האם הוא שינה את נקודת המבט שלך על חייך שלך?

"קשה לי להגיד בוודאות אם נקודת המבט שלי השתנתה, בעיקר בגלל שעבדתי עליו לפני כל כך הרבה זמן – קרוב ל-5 שנים – אבל אני חושב שמה שכן לקחתי מהחוויה איתי אלו החברויות עם הקאסט והצוות המוכשרים, שעדיין נותרות איתי. ההבנה שיש אנשים שעבדו על הסרט ועדיין רוצים לקדם אותו איתי ולצפות בו ולהעביר אותו הלאה, הרבה אחרי שהעבודה עליו הסתיימה, היא לא מובנת בעיניי בכלל וזה משהו שנשאר איתי. אז אני לא יודע אם בהכרח זה עניין של תרפיה, כמו קרבה לאנשים שבאמת חשובים לי".

ליהקת לסרט גם את גריפין דאן וגם את רוזאנה ארקט לתפקידים הראשיים, אחרי שכיכבו יחד בשנות ה-80 בסרט של מרטין סקורסזה "שיגעון של לילה" (“After Hours"). האם הליהוק הזה היה בראש שלך כבר כשכתבת את התסריט?

"האמת היא שכשהתחלתי לכתוב את התסריט, לא היה לי מישהו ספציפי בראש עבור התפקיד של פיטר. כשאשתי הלכה להקרנה של הסרט התיעודי שגריפין ביים על דודה שלו ג'ואן דידיון, The” Center Will Not Hold", היא חזרה וסיפרה לי על הכל ונורה נדלקה לי בראש; הבנתי שגריפין יתאים בוודאות למה שרציתי להעביר עם פיטר. העברנו לו את התסריט, שאהב אותו, אבל אז הקורונה החלה והכל הלך לטמיון באופן מסוים. מצד שני, זה העניק לי גם זמן לשכתב את התסריט כשגריפין יושב לי בראש כליהוק שאני רוצה וניגשתי לפרויקט אחרת. רוזאנה, לעומת זאת, הייתה אחד מהאלמנטים האחרונים שהוספנו לסרט; צילמנו איתה כמה ימים בניו-יורק בסוף ההפקה והיא הייתה כה אדיבה וזורמת, שזה לחלוטין השתלם. אני חושב שכמובן לזה נוסף העניין שיש לה ולגריפין את ההיסטוריה המשותפת יחדיו והכימיה המדהימה ביניהם, במובן שזה העשיר הרבה יותר את שתי הדמויות ואת הסצנות ביניהם".

הסרט המקסים נמצא כבר למעלה משנה בסבב פסטיבלים, ביניהם סן סבסטיאן, וודסטוק ופאלם ספרינגס, ומגיע כעת לבתי הקולנוע בארץ. זהו סרטו השני של פריצקר באורך מלא, לאחר שסרטיו הקצרים הוצגו בפסטיבלים רבים ברחבי העולם. הוא למד קולנוע באוניברסיטת קולומביה בניו יורק שבה הוא מתגורר וסרטו העלילתי הראשון "quitters" הוצג בפסטיבלים רבים וכיכבו בו מירה סורבינו והמועמד הטרי לאוסקר קירן קולקין ("יורשים", "כאב אמיתי").

יש קו דק ב"הבעלים לשעבר" בין רגעים דרמטיים, שנוגעים יותר ללב, לבין הומור ציני, מה שמקטלג אותו יותר כ"דרמה-קומית". איך שמרת על האיזון הזה בין שניהם?

"אני חושב שאתה יודע שזה עובד כשאתה יודע, אין נוסחת פלאים. המחויבות שלי עם גריפין היה לנסות למצוא תמיד את מה שאותנטי לדמות או את מה שמתאים לכל סצנה; הדמות של פיטר מעולם לא הייתה חד-גונית – ניסינו להתאים את הציניות או הדרמה לפי מה שהיה נחוץ לה. בכללי, גריפין הוא כל כך הרבה יותר מנוסה ממני בעבודה הזו ובעיצוב דמויות בפרט, שכשאני רואה שוב את הסרט, אני מבחין לא רק כמה יש מעצמו בתוך הדמות של פיטר אלא גם כמה היא בעצם מה שהוא יצר; יש לו תזמון קומי מדויק כל כך. אני אודה שחששתי בהתחלה לעבוד איתו, כי אתה לא באמת יודע איך זה לעבוד עם שחקן לא רק כה מנוסה, אלא גם שיש לו קריירה ממושכת מאחורי המצלמה ויודע לביים - אבל הוא לרגע לא רצה להתערב לי בעבודה או להשתלט. להפך, אני זה שלמדתי ממנו הרבה יותר".

הקשרים בין הסרט שלך לקולנוע של שנות ה-70 רבים ומגוונים – משם הסרט, שמשחק על שם סרטו של ג'ון קאסווטאס "בעלים" ("Husbands) מ-1970 ועד התמה שלך כאן, על ניכור ובידוד גברי, שחוזרת רבות בקולנוע האמריקאי של אותו העשור. אתה מתגעגע לימים שבהם דרמות-קומיות שכאלו שלטו בהוליווד אל מול עידן הבלוקבאסטרים הנוכחי?

"נתחיל בזה שאף אדם לא יכול באמת להגיד לך מה הוא עתיד הקולנוע מכאן והלאה או בכלל – מה שנדמה נכון להיום לא בהכרח יהיה כך בהמשך. מה שכן, אין ספק שאני מתגעגע לסוג הסרטים האלו; עברנו כל כך הרבה גלגולים איתם – מהאהבה הראשונית לסרטים שכאלו ועד הפיכתם לקלישאה בשנות ה-90 ועד היום, כשהם די מצאו להם בית חם בפסטיבלי הסרטים, וזו גם הזדמנות מעולה עבורם להגיע לקהל שרוצה לראות אותם ולא יגיע אליהם אחרת בהכרח. כן, קשה יותר לעשות דרמות קומיות למבוגרים היום, אבל אני לא חושב שהקהל שלהן פחת בכלל, אלא אפילו גדל.

לדוגמה, בזכות "לטרבוקסד" (אפליקציה חברתית שמאפשרת למשתמשים ליצור יומן צפייה קולנועי ולחלוק אותו עם אחרים – ד"ע), אתה רואה שיש דור חדש של צעירים שבבירור מתעניינים בקולנוע 'ארטהאוס' נישתי; זה סוג של צמא לקולנוע שאני לא זוכר שהיה בדור שלי כשהייתי צעיר. כשעשיתי את סיבוב הפסטיבלים עם גריפין עבור הסרט, כמות הצעירים שבאו אליו ואמרו לו שהם מעריצים שלו ושל 'זאב אמריקאי בלונדון' ו'שיגעון של לילה' הייתה מטורפת. תחשוב שאם סרט כמו 'שיגעון של לילה' – שהוא כזה סרט 'משוגע' באמת – גורר אחריו כל כך הרבה מעריצים צעירים כיום, זה אומר שיש עדיין את אלו שדברים שונים וייחודיים מדברים אליהם".

יש אווירה יהודית מסוימת ב"הבעלים לשעבר", למרות שהיהדות עצמה אינה באמת התמה המרכזית כאן. אתה מרגיש את זה בעבודות שלך? האם השנה וחצי האחרונות השפיעו על התפיסה שלך את הדת?

"זה מעניין, אני כן חושב שהמודל הגברי היהודי הוא זה שמוביל לנוירוזה הידועה שמשויכת לא פעם לסרטים על גברים יהודים במשבר – סרטי וודי אלן, נואה באומבך, "יהודי טוב" של האחים כהן, נגיד. פה ספציפית זה מתבטא בעובדה שעבור פיטר יש קללה מסוימת על המשפחה שצריך להיות גבר יהודי מסוג "מסוים" ושאיתה הוא צריך להילחם. בסרט, אפילו שריפת הגופה אל מול קבורה מסורתית נתפסת כ"בגידה" בבן/בת הזוג שלך ובדת – אז ה"יהדות" המסוימת כאן לא שונה מהתמה המרכזית שלי על הקשר בין שלושת הגברים הללו".

לסיום – אילו סרטים השפיעו עליך ביצירה של "הבעלים לשעבר"?

"אישה לא נשואה", "אחים חורגים" שהוא דוגמה מעולה להתמודדות עם ילדותיות בבגרות; "להיות או לא להיות" של ארנסט לוביטש; ו"טוני ארדמן", שאותו ראיתי לראשונה אחרי שסיימתי כבר לכתוב את התסריט, אבל הוא כן היווה בכל זאת הרבה מאוד השראה ליצירה של הסרט עצמו.