Seret מהעבר: 40 שנה למועדון ארוחת הבוקר

את העלילה של "מועדון ארוחת הבוקר" אתם ודאי מכירים: חמישה בני נוער הזרים זה לזה, כל אחד מייצג סטריאוטיפ שונה בחברה, מגיעים לבלות את השבת שלהם בריתוק בספריית התיכון, כל אחד על "פשעו" שלו. הם נכנסים לחדר שונים על פניו לחלוטין, ודואגים להפגין זאת כלפי חוץ. אך לאורך היום המסכות יורדות, וכל אחד מראה מי הוא באמת, וככל שהם שוהים יחדיו בחלל הסגור הם מגלים שלמעשה יש ביניהם יותר קווי דמיון משוני, ושבכל אחד מהם יש יותר משנראה לעין. הסיפור לא היה מהפכני, אך עם שילוב של מרכיבים נכונים והמון לב ואמונה מכל המעורבים בו, הוא הצליח לגעת בהרבה אנשים. "מועדון ארוחת הבוקר" לעיתים נדמה כמעין מתכון מושלם, שאם תשנה בו נתון אחד, קטן ככל שיהיה, הוא לא יהיה אותו הדבר. וכך באמת הוא נבנה, רכיב אחר רכיב, שנבחרו בקפידה לאורך שנים והכל התחיל מג'ון יוז.

אמנם הוא נולד במישיגן אך שיקגו, אליה עבר בגיל 13, הייתה ביתו האמיתי. יוז בילה את נעוריו בפרברים של שיקגו, בתקופה מהמשמעותיות בחייו, שהיוותה השראה לסרטיו העתידיים. ימי התיכון של יוז התאפיינו, כמו אצל רבים מהפרוטגוניסטים שלו, בהתבודדות ותחושת "אאוטסיידריות", שלוותה לעיתים קרובות בהתנגדות לבעלי סמכויות כמו מוריו והוריו, איתם מעולם לא היו לו יחסים טובים. שיקגו לעומת זאת, נותרה בית חם בליבו, והוא המשיך לחזור אליה במהלך חייו, כמו גם בסרטיו שרובם התרחשו בה, ובפרבר שהמציא - "שרמר". בגיל 20 יוז החל לעבוד במשרה חלקית ככותב במגזין "נשיונל למפון", כשבמקביל ניסה את מזלו כתסריטאי. את אחד מתסריטיו הראשונים - "נסיעה נעימה, המפתחות בפנים", שיצא ב-1983, הוא כתב בעקבות סיפור קצר שפרסם במגזין על חופשה מילדותו. בסרט כיכב צ'בי צ'ייס בתפקיד האב, ואת בנו שיחק בגיל 14 בלבד לא אחר מאשר אנתוני מייקל הול, לימים בריאן - "המוח".

יוז ללא ספק אהב מה שראה, כי הוא המשיך ללהקו בשלושת סרטיו הבאים. הראשון בהם, שיצא ב-1984, היה סרט הביכורים שלו כבמאי - "בת 16 הייתי". סרט מוערך ללא ספק, אך לא התסריט הראשון שתכנן לביים. ב-1982, יוז הצליח למכור להפקה תסריט קטן שהיה בעל משמעות עמוקה עבורו - על חבורת נערים ונערות בריתוק בתיכון. לסרט הוא קרא בפשטות - "ריתוק". כשהתחיל את תהליך הליהוק, תמונה של שחקנית אחת שנחתה על שולחנו לא עזבה את מחשבותיו, והוא תלה אותה על הקיר מולו, והחל לכתוב בסוף שבוע אחד את "בת 16 הייתי".

כשההפקה של "ריתוק" עדיין הייתה בעבודה, התסריט החדש מצא את דרכו לידיו של מפיק ביוניברסל, שאהב אותו מאוד, והציע ליוז הצעה שקשה לסרב לה: עסקה של 30 מיליון דולר במסגרתה יוציא מספר סרטים, כשהתנאי היחיד הוא ש"בת 16 הייתי" יהיה הראשון. כך הוא שם את הפרויקט בצד, והחל את הפקת הקומדיה הדרמטית על נערה שכולם שוכחים את יום ההולדת ה-16 שלה. לתפקיד הראשי הוא ליהק את השחקנית מאותה התמונה שהתחילה את הכל - מולי רינגוולד, קלייר - "הנסיכה".רינגוולד, כמו אנתוני מייקל הול, הייתה מהצעירים ביותר בקאסט של יוז, ושיחקה ב"בת 16 הייתי" כשאכן הייתה בת 16. הסרט הוכח כהצלחה והביא תשומת לב רבה לשחקנית, וליוז כבמאי-תסריטאי, שהמשיך ללהקה בשני הפרויקטים הבאים שלו. אך למרות ש"בת 16 הייתי" פחות או יותר "נתפר" על רינגוולד, יוז כן בדק שחקניות אחרות לפניה. אחת מהן, הייתה שחקנית בת 22 עם ניסיון יחסית מרשים, בעיקר בטלוויזיה, וסרט רציני אחד בשם "משחקי מלחמה" שבדיוק עמד לצאת. אך למרבה הצער, בשיעור דרמה שבו היה עליה לבנות תפאורה ערב לפני האודישן, קרש גדול נפל ישירות על פניה והותיר לה שני פנסים שחורים. על אף המבוכה, היא לא רצתה לפספס את האודישן והגיעה למרות מצב עיניה. את התפקיד היא לא קיבלה. אבל כשיוז החל את תהליך הליהוק לסרטו השני, הוא זכר את המראה הגותי המסקרן של השחקנית עם הפנסים בעיניים, והזמין אותה, את אלי שידי, להיבחן לתפקיד של אליסון - "המופרעת" כשהחל לעבוד על הפרויקט שרצה לעשות מלכתחילה – "מועדון ארוחת הבוקר".

את שם הסרט הוא שינה, לאחר ששמע את בנו הצעיר של חברו קורא לריתוק הבוקר בבית ספרו - "מועדון ארוחת הבוקר". כששלושה שחקנים כבר מצאו את דרכם אליו, נותרו רק שני תפקידים פתוחים לליהוק. אמיליו אסטבז, בנו של השחקן מרטין שין, היה בערך בגילה של אלי שידי, כשהגיע להיבחן לתפקיד של ג'ון בנדר. אמנם הוא שיחק עד אז בעיקר בטלוויזיה, אך זכה להחזיק בקורות חייו גם בסרט של פרנסיס פורד קופולה - "נערי הכרך", שהפך לקלאסיקה בעצמו. למרות זאת, באותה תקופה הוא היה די נואש לעבודה. למזלו, יוז ראה את הפוטנציאל שלו, והרגיש שמצא את מי שחיפש. לדבריו, הוא היה האדם היחיד שיכול לשחק את התפקיד. אבל לא את זה שהוא חשב. זמן קצר לאחר מכן הוא הציע לו לשחק את אנדרו - "האתלט".

ג'ון בנדר היה סיפור אחר, ויוז הודה שהיה מהתפקידים הקשים לליהוק. הדמות שהייתה ללא ספק הבעייתית ביותר, אדם שצריך להגיד דברים די קשים, פחות או יותר לכל אורך הסרט, ושלא זוכה להיגאל עד ממש סופו. באופן מפתיע, האדם שהוזמן לאודישן היה בוגר מכינה פרטית, לא צעיר ביחס לשאר - בן 25, שלמרות זאת ניסיונו בתעשייה היה הדל ביותר. יוז חיכה יחד עם אנתוני מייקל הול, להקראה משותפת. הוא הגיע, באיחור, עם מכנסיים קרועים, מגפיים כבדות, וגישה נוראית. הוא הטיל את חפציו על הרצפה, ניגש מיד להול והחל להציק ולסטור לו בעודו קורא את הסצנה. הוא סיים, יצא משם, ויוז פנה להול ואמר "אני חושב שזה האחד". הול הסכים. וכך נמצא ג'ון - "הפושע" אותו גילם ג'אד נלסון.

וכך, לאחר דרך ארוכה, של כל אחד מהמעורבים, החלו הצילומים בתיכון "מיין נורת'" באילינוי, שדימה את "תיכון שרמר" האגדי, בו למדו בין היתר גם סמנת'ה, בת ה-16, ופריס ביולר. הצילומים נמשכו כשלושה חודשים, במהלכם הקאסט בילה פחות או יותר כל שנייה יחדיו, בין המלון לסט הספרייה המדומה שנבנה באולם הספורט של התיכון. החבורה סיפרה שיוז ביים אותם בגובה העיניים, וישב ליד המצלמה, כל כך קרוב אליהם שכמעט הרגישו שהוא איתם בריתוק. כל הצעה לשינוי שהייתה להם הוא קיבל, כל אלתור הוא אפשר, והתוצאה הסופית הייתה תערובת אורגנית לחלוטין של מה שבא ממנו ומהם, עשויה כל כך טוב שקשה להאמין שהיא לא תוכננה כך. וכמובן שאי אפשר לשכוח את שיר הנושא האלמותי Don't You (Forget About Me) של Simple Minds.

כשהסרט יצא הוא עשה רעש. לא כי הוא היה מקורי, ברמה טכנית עילאית או שובר מוסכמויות, אלא כי הוא דיבר לדור שלם, כמו יוז - בגובה העיניים. הוא סיפר על החוויות, הרגשות והמחשבות שלהם, בלי להקטין או לזלזל. הוא נתן להם מקום של כבוד בעולם שנשלט על ידי המבוגרים, והפך אותם לגיבורים. וחשוב מכך, הוא פתח את הצוהר לזרם חדש של סרטים שעשו בדיוק את זה. ליוז היה חלק לא קטן בזרם הזה, כשהמשיך לכתוב ולביים קלאסיקות כמו "חלומות צעירים" ו"שמתי ברז למורה", ועוד תסריטים רבים שרק הפיק, כמו "יפה בוורוד", "משהו נפלא", ושלושת סרטי "שכחו אותי בבית".

חברי הקאסט המשיכו הלאה גם הם, עם הילת הפרסום סביב ראשם שזיכתה אותם בכינוי "The Brat Pack" (חבורת הפרחחים). מאז החמישייה התפצלה לכיוונים שונים. את הפנים שלהם ראיתם שוב כנראה, אולי את רינגוולד ב"ריברדייל", את נלסון ב"סוף סוף סוזן", אסטבז ב"אלופים על הקרח", שידי ב"משולש מצולם" והול ב"אביר האפל". חלקם לקחו לעיתים צעד אחורה מהוליווד, כמו רינגוולד שהספיקה להוציא בעשור האחרון שני ספרים ואלבום מוזיקלי, ושידי, שבשנים האחרונות החלה לעבוד כעורכת בהוצאה לאור תחת שם בדוי, בזמן שהיא מלמדת משחק.

מבין כל הדברים שעשו, "מועדון ארוחת הבוקר" היה, גם לטענת השחקנים, מהמשמעותיים ביותר בקריירה. מלבד ההשפעה העל-זמנית שלו, הזיכרונות החמים שהם מעלים כשנשאלים על הסרט הם מהחוויות של הצילומים עצמם; השהות הצפופה זה עם זה, העבודה עם יוז והאלתורים. אלה הן בין הסיבות העיקריות שהסיפור הזה מחזיק יותר מאחרים. עבור יוז מה שהוא עשה לא היה מהפכני. הוא לא היה צריך לחקור במשך שנים, הוא פשוט הכיר את הסיפור שלו ואת בני הנוער. הוא ידע איך הם חושבים ואיך הם מרגישים, כי הוא היה כזה, והוא מעולם לא שכח. למרבה הצער, כשהיה בן 59 בלבד, כשנסע עם אשתו לביקור משפחתי בניו יורק, הוא חווה התקף לב קטלני ונפטר.

ג'ון יוז חיי את חייו בהילוך מהיר, ועשה כמיטב יכולתו להקשיב לעצתו של פרי עטו - פריס ביולר, ולא לפספס אותם. הוא כתב כל כך הרבה תסריטים, שבאיזשהו שלב לא נותרה לו ברירה אלה להקים חברת הפקה ולתת לאנשים אחרים לביים אותם. הוא יצר אינספור קלאסיקות, שינה אינספור חיים, והותיר אחריו מורשת שתשפיע דורות קדימה. הוא הספיק לעשות את כל הדברים החשובים ביותר. הוא פשוט עשה אותם הרבה יותר מהר מאיתנו.