Seret מהעבר: עשור לאסירים

10 שנים בדיוק עברו מאז שהבמאי דני וילנב פרץ להוליווד עם סרטו ״אסירים״, שפתח לו דלת לשוברי קופות מתוחכמים כמו ״המפגש״, ״בלייד ראנר 2049״, ״סיקאריו״ וכמובן ״חולית״. עד הסרט הזה הוא פעל בעיקר בקנדה וסרטיו גרפו פרסים מקומיים בקצב מסחרר, בעיקר סרטו המצוין משנת 2010 ״האישה ששרה״ שגם היה מועמד לפרס האוסקר לסרט הזר. "אסירים" היה סרטו הראשון בשפה האנגלית.

ב״אסירים״, וילנב עשה דבר חכם, כפי שהוא עושה ברבים מסרטיו, ויצר סרט אמנותי על גבול הארט-האוס במסווה של שובר קופות הוליוודי, משום שלכאורה יש פה סיפור מוכר במונחים הוליוודיים - חטיפה של ילדה קטנה והמאמצים למצוא אותה. רק שאצל וילנב והתסריטאי אהרון גוזיקווסקי יש המון רבדים נסתרים ומבעבעים מתחת לפני השטח ועלילה שיכלה למצוא את עצמה כאיזו יומית בשבת בצהריים בערוצי הכבלים, הופכת פה למותחן מצמרר, המעלה שאלות מוסריות ואתיות החובטות בצופה ללא רחם. דרך אגב, באותה שנה יצא הסרט הישראלי ״מי מפחד מהזאב הרע״ שעלילתו המאותגרת מוסרית מזכירה את ״אסירים״ באופן מדהים.

העלילה של ״אסירים״ עוקבת אחר קלר דובר (יו ג'קמן) ומשפחתו, המגיעים לארוחת חג ההודיה בביתם של שכניהם, כאשר במהלך הארוחה מגלים קלר וחברו פרנקלין שהבנות שלהם, אנה וזואי, נעלמו. החיפוש אחר הילדות מוביל אותם לקרוואן שחנה באיזור, בו הם מוצאים את אלכס (פול דאנו), בחור ספק מוגבל שכלית ספק חולה נפש, המכחיש כל קשר להיעלמות הילדות. למרות שקלר משוכנע שאלכס הוא החוטף, המשטרה נאלצת לשחרר את אלכס בגלל היעדר ראיות פיזיות בקרוואן. ביציאה מתחנת המשטרה, כשקלר הזועם מתנפל על אלכס, הוא שומע ממנו משפט המחזק את חשדותיו. בראש החקירה עומד לוקי (ג'ק ג'ילנהול), בלש מוכשר ומצפוני שנרמז עליו שהוא אדם רדוף על ידי עברו ומי שמקצועו כבלש מותיר אותו ללא חיים פרטיים. ככל שהחקירה תימשך ולא תניב תוצאות, קלר יחליט לקחת את החוק לידיים ולהוציא את ההודאה מאלכס בעצמו בכוח ולוקי יצטרך להיות האיש שימנע מקלר לקחת את החוק לידיים.

מכאן והלאה, השם ״אסירים״ ייתברר יותר ויותר כשם ההולם במובן הסמלי למקבץ הדמויות הכל כך אבודות בו. כל אחת מהדמויות פה היא אסירה במובן הפיזי או הנפשי. הילדות כמובן אסירות במובן הפיזי, אך האב הקתולי שאסיר לאמונתו מתחיל לשבור את כללי המוסר והדת ואז הופך לאסיר לכאב ולחוסר האונים בניסיון למצוא את בתו בכל מחיר. הבלש הוא אסיר של המקצוע שלו ושל החקירה וככל שהיא מתקדמת, הוא אוסף יותר שאלות מתשובות ולבלש הזה אין מנוח כאשר ישנם קצוות חוט פתוחים ועל כך יעיד סוף הסרט.

אלכס כלוא עם מחלת הנפש שלו בתוך גוף של מבוגר, אך עם רמת אינטילגנציה של ילד קטן וגם אם אינו אשם והוא רוצה להסביר את עצמו, הוא לא יכול כי המציאות שלו היא לא המציאות של כל השאר. וגם אנחנו הצופים סוג של אסירים, וילנב במשך שעתיים וחצי גורם לנו להרגיש אשמים ופושעים שלוקחים בעצמנו את החוק לידיים, ברגעים שאנחנו מצליחים להזדהות עם האב. נושא המודגש ביתר שאת ב״אסירים״ הוא עניין האמונה. האב שקרס עליו עולמו הוא נוצרי קתולי מתואר בתחילת הסרט כמישהו המסוגל למעשה אליםֿ כאשר הוא מלמד את בנו לצוד (תוך כדי שימוש ברקע בפסוק מקריאת שמע), אך יחד עם זאת כאיש משפחה שלו ושקט מכורח אמונתו בבורא. כאשר העניינים מסתבכים עבורו, אנו שמים לב שבכל פעם שהאב מתפלל לאלוהים לעזרה, מופיע באותה סצנה או סצנה לאחר מכן הבלש. האב לוקח את החוק לידיים משום שאינו סומך על אנשי החוק (לא סומך על הבלש=לא סומך על אלוהים) ולמרות חטאיו (האלימות ולקיחת החוק לידיים) בכל פעם שביקש עזרה מעומק ליבו, הבלש הופיע כדי להציל אותו מעצמו.

ג׳קמן וג׳ילנהול נמצאים פה בשיאם. ג׳קמן עושה פה תפקיד מלא זעם ושברירי כיאה לאב שבתו נחטפה, ממש מורגש איך כל טיפה של קור רוח נעלמת ממנו ככל שהזמן דוחק. ככל שהוא מרגיש את אוזלת היד של המשטרה, הדמות שלו הופכת יותר אימפולסיבית ופועלת מחוץ לטווח השכל הישר. זה אב שההיגיון, המוסר והחוק כבר לא משחקים אצלו תפקיד ואין לו מה להפסיד וג׳קמן נותן משחק מוחצן, כועס, מלא זעם ואלים המראה את הטווח הנהדר שלו כשחקן.

ג'ילנהול לעומתו מתנהל פה באיפוק מופתי ושוב מוכיח מדוע הוא אחד השחקנים הגדולים של הדור שלנו. לכאורה, אין בהופעה שלו כבלש שאמון על החקירה שום תצוגת משחק מרקיעת שחקים, אין פה את הטירוף של תפקידו ב"חיית הלילה" או את הוורסטיליות של תפקידו ב"אויב", אבל יש פה דמות שמרגישה כאילו יצאה הרגע מהחיים האמיתיים ולא שחקן בסרט. הבלש של ג'ילנהול הוא בחור די רגיל, מישהו שרוצה לעשות את עבודתו על הצד הטוב ביותר, לא מבריק מדי ולא טיפש בכלל, סתם חוקר שרוצה לפתור את המקרה הזה מול אב שלא סומך עליו.

ג'ילנהול אחראי לבחירה מעניינת לגבי הדמות שלו כשביקש מווילנב להוסיף לה טיקים לא רצוניים בעיניים, קעקועים עם סמלים מיוחדים וטבעת בולטת על היד...למה? לא ברור, אבל זה עוד משהו קטן המאפשר לדמות האניגמטית שלו להפוך לריאליסטית ואולי בתת-מודע של הצופה מספר משהו על העבר הלא פתור של הבלש הזה. ג'ילנהול תמיד היה שחקן שאלוף בניואנסים הקטנים והמסקרנים האלה לגבי הדמויות שלו. חבל שהוא לא מקבל יותר הערכה על התפקיד שלו כאן.

ובתוך קלחת תצוגות המשחק המרשימות בסרט הזה, אסור לשכוח את השחקן הנפלא פול דנו שגונב את ההצגה בכל סצנה שהוא מופיע. דנו מגלם את אלכס החשוד העיקרי ברצח, בחור חולה נפש ומופנם שגר עם אימו. הוא עושה דבר חכם מאוד במשחק שלו, גם כשכל החצים מופנים אליו כמי שחטף את הילדה ואין אף חשוד אחר, בשום רגע הצופה לא בטוח מה הוא אמור להרגיש כלפיו - לשנוא אותו? לרחם עליו? התסריט החכם יחד עם המשחק המעולה שלו משאירים מקום של ספק - האם מדובר פה במפלצת חסרת רחמים או שמא בקורבן בעצמו? זה 'נבל' מורכב המעלה שאלות וסוגיות מוסריות אצל הצופה והיכולת של דנו להעביר את הצופה מאמפתיה לזעם וחוזר חלילה, מראה איזה שחקן מופלא הוא.

עוד מחלקה שבה הסרט מצטיין היא הצילום. בכל סרט של וילנב, יש לפחות עשרה שוטים שדורשים להיות פוסטר על הקיר מרוב שהם יפים ו״אסירים״ אינו יוצא מן הכלל. וילנב בוחר לשתף פעולה עם הדובדבן שבקצפת של הצלמים, רוג'ר דיקינס הענק, שאחראי על כמה מהסרטים היפים ויזואלית של האחים כהן וסם מנדס, בהם "1917" שעליו קטף את פרס האוסקר. דיקינס קטף אוסקר נוסף שנתיים לפני על "בלייד ראנר 2049", גם בבימויו של וילנב, אך לטעמי גם על ״אסירים״ היה צריך לקבל את הפרס והסתפק במקרה הזה במועמדות בלבד. ב״אסירים״ דיקנס הופך את האפרוריות לדמות בפני עצמה - גשם, שלג, עצים ללא עלים, שמיים אפורים או חשוכים מלווים כל סצנה ומשקפים את המצב המלנכולי של הדמויות.

את כל האפרוריות הזו, מלווה מוזיקת הסינתיסייזר הקודרת והמלנכולית של המלחין המנוח יוהן ג׳והנסון והיא מורגשת בעיקר בסצנה האחרונה של הסרט שעליה דובר רבות לאחר יציאתו לאקרנים ו-10 שנים אחרי, עדיין חבל לעשות לסיום הזה ספוילר. זהו סיום שלכאורה לא מגלה לנו הכול אבל מגלה הרבה ונוצר מצב שגם אם הצופה בטוח שהסרט מסתיים באקורד אופטימי, יש סיכוי מסוים שלא (בדיוק כמו בחיים).

דיקינס גילה באחד הראיונות בעבר שצולמה עוד סצנת המשך לשוט האחרון, במקרה שהקרנת המבחן לא תעבור טוב אצל הקהל, אך בהקרנה זו הוא ווילנב הבינו שזה הסוף הנכון והראוי לסרט הזה - סוף סגור-פתוח, שנתון לפרשנות, סוף אינטילגנטי המתאים לסיים את אחד המותחנים האינטליגנטיים, המותחים והאיכותיים של שנות ה-2000. אולי ״אסירים״ לא זכה בזמן יציאתו להדים שמגיעים לו וכוכביו לא זכו בפרסים שהגיעו להם, אבל 10 שנים אחרי יותר ויותר צופים מכירים באיכותו כמותחן שהוא מאסטרפיס בז׳אנר.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן