Seret מהעבר: 40 שנה לאיש הפיל

גם 40 שנה אחרי צאתו לאקרנים, "איש הפיל" נשאר אחד הסרטים העדינים ומעוררי החמלה שנעשו על טבע האדם, באמצעות תיאורים גרפיים קשים לצד דימויים מופשטים. בעוד אינו מעורר רצון רב לצפייה חוזרת, בגלל הקושי שבה, ההשפעה שלו על הקולנוע וההשראה ששימש ליוצרים ושחקנים רבים ניכרת עד היום. הפרויקט נולד מתוך הערצה של אחד המפיקים של מל ברוקס לסרט "ראש מחק".

הוא שם לעצמו למטרה להפיק את סרטו הבא של אותו במאי תמהוני ולא מוכר באותה תקופה. אותו במאי בשם דיוויד לינץ' התקשה אז למצוא תקציב לסרטו השני וקיבל החלטה חריגה יחסית לביים לפי תסריט שלא הוא כתב. "איש הפיל", המבוסס על סיפורו האמיתי של ג'וזף מריק, נבחר על ידו מתוך רשימת התסריטים שהוצעו לו, על סמך הכותרת ותחושת הבטן בלבד.

האור הירוק ממל ברוקס התקבל אחרי הקרנה פרטית של "ראש מחק", ממנה הקומיקאי יצא באקסטזה ועם שלל סופרלטיבים וכינויים כלפי לינץ', ביניהם "ג'יימס סטיוארט מכוכב ונוס". גם השחקן ג'ון הארט, נענה לקריאה לגלם את מריק אחרי צפייה בסרט. כך יצאה לדרך הפקה המבוססת על סיפור אמיתי שמתרחש באנגליה, כשבראשה שלושה מפיקים אמריקאים ובמאי אמריקאי צעיר, שהחליטו לצלם בשחור-לבן ועם צוות שחקנים שכולו בריטי. מנקודת מבט זו, תעלומת ההצלחה של הסרט לא נופלת מזו של הדמות שהוא מתאר. כדי למנוע בלבול נוסף לגבי אופי הסרט, מל ברוקס החליט להסיר את שמו מהקרדיטים.

[*]

עלילת הסרט מתרחשת במאה ה-19 בלונדון הוויקטוריאנית. ג'ון מריק (ג'ון הארט) הוא אדם בעל עיוותים בראשו וגופו המקנים לו מראה חריג ומרחיקים אותו מהחברה. הוא מועסק בתור פריק בקרקס רחוב, מושא ללעג ועלבונות של הצופים. מעמדו החברתי והתרבותי נוסק בעקבות ידידות שמתפתחת בינו לבין ד"ר טרבס (אנתוני הופקינס) שנותן לו מחסה, אבל מראהו החיצוני מציב גבולות ברורים לגבי עתידו ובסופו של דבר חורץ את גורלו.

יצירת הדמות החיצונית של מריק הציבה בפני ההפקה אתגרים רבים. לינץ' ניסה לעצב בעצמו את המסכה, אבל הארט התקשה לנשום בתוכה. בסופו של דבר המייק-אפ נוצר לפי תבנית שנלקחה מגולגולתו האמיתית של מריק, באישור מוזיאון בית החולים המלכותי של לונדון, שם שמורות עצמותיו. מלאכת האיפור לקחה כ-7 שעות בתחילת כל יום צילומים ושעתיים נוספות של הסרה בסופו. השקעה זו השאירה בעקיפין חותם נצחי על טקס האוסקר. הסרט הועמד ב-8 קטגוריות, אך בשנה של "השור הזועם" לא הצליח לזכות בכלום. עבודת האיפור המרשימה הובילה למיני-מרד ברחובות הוליווד שקרא לאקדמיה להעניק אוסקר של כבוד לסרט. האקדמיה התנערה מהדרישות, אבל בשנה לאחר מכן הופיעה בטקס קטגוריה חדשה – איפור. כך סלל הסרט את הדרך לזכייה בפרס לרבים אחריו, מבלי לזכות בו בעצמו, אפילו לא בקטגוריה שהוליד.

אפשר להגיד ש"איש הפיל" הוא הסרט שהעלה משמעותית את מעמדו של דיוויד לינץ' בתעשיית הקולנוע, מסרט סטודנטים דל תקציב לטקס האוסקר בתוך זמן קצר. בשנים שלאחר מכן כבר היה לו הלוקסוס לעשות את הטעות הגדולה בקריירה ולבחור לביים את "חולית" על פני "שובו של הג'דיי". במבט לאחור, מדובר בסרט הכי קונבנציונלי של הבמאי, כלומר, חריג בהרבה מעבודותיו הטיפוסיות, שעדיין לא היו קיימות ב-1980. אמנם רואים שהוא שכתב את התסריט המקורי והוסיף לתוכו אלמנטים שמאפיינים אותו, כמו למשל חלומות שמשקפים את תת המודע של הדמות, אך עדיין לא מדובר ביצירה טהורה שלו. הסרט נטוע מדי במציאות ובסיפור והתקופה האמיתיים עליהם מבוסס, חוטא לעיתים בקיטש והדמויות שלו שחורות או לבנות לחלוטין, ממש כמו הצילום.

בסתירה נוספת לעבודתו של לינץ' ולהלך הרוח הכללי בהוליווד, הסרט מציג דמות מזעזעת מבחוץ ויפה מבפנים, בעוד הבמאי בסרטיו הבאים תמיד שאף להציג את הזוהמה מתחת לפני השטח של המעטפת היפה. לעומתו, הוליווד נוטה להציג את הדמויות המצולקות מבחוץ כנבלים, דוגמת הג'וקר, פנטום האופרה, פני צלקת ואפילו סקאר מ"מלך האריות". זעקתו הנצחית של מריק בשירותים המטונפים של תחנת הרכבת בלונדון, "אני לא חיה, אני בן אנוש", טוענת אחרת. לכן אולי בגלל המסר החשוב אך הלא-קונבנציונלי-סינמטית שלו, "איש הפיל" כל כך מיוחד ועדיין רלוונטי. הצפייה ב"איש הפיל" שימשה השראה לדור הבא של השחקנים, ביניהם בראדלי קופר, שהחליט להפוך לשחקן בעקבות הצפייה בסרט. קופר אפילו שיחק את מריק במחזה "איש הפיל" בברודווי ועדי ראייה מספרים שהופעתו מושפעת רבות מזו של הארט.