Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: אופנהיימר: הניתוח המלא

"גאונות היא לא ערובה לחכמה - איך הגאון הזה יכול היה להיות כה עיוור?" (שטרוס, המונולוג בזמן השימוע)

"אופנהיימר", סרטו ה-12 של כריסטופר נולאן, נפתח בשורת שאלות שנשאל בשימוע בטחוני המדען היהודי-אמריקני, אבי פצצת האטום. אנו יודעים שהסרט חותר לדיוק היסטורי מקסימלי; השילוב בין הדקדקנות המשפטית והפסיכולוגית המפרכת לבין הדרמה הפנימית והחיצונית הכבירה שאופיינית לסרטי נולאן, הופך את הסרט הזה ללא פחות מבלבל מסרטו הקודם של נולאן, "טנט". שני תהליכי השימוע השונים שמוצגים לנו בסרט – זה של אופנהיימר ומאוחר יותר זה של לואיס שטרוס, מעלים ברוחם של גיבורי הסרט את זכרונות אירועי העבר. אופנהיימר נשאל האם היה מאושר יותר בתקופת לימודיו באירופה מאשר בארה"ב, ולנגדנו מופיע רצף זכרונות אסוציאטיבי מאירופה של שנות העשרים של המאה הקודמת.

הסטודנט לפיזיקה מתעמק בחדרו ובהיכלות התרבות ביצירותיהם של אליוט, פיקאסו, סטרווינסקי, פרויד ומארקס; "ארץ הישימון" והעזובה של אליוט. האינטרסנטיות האנושית הקרה וחסרת החן של העולם המודרני היא סוג של נוף-פתיח לסרט, באותה מידה כמו כמה מהביטויים להישגיו האינטלקטואליים והרוחניים של המודרניזם. העולם הישן מת. פיקאסו, ניטשה, פרויד, סטראווינסקי ודומיהם, שחררו את האנרגיה המינית מהפוריטניות של המאה ה-19. האנושות מודה שיש לה יצר, ליבידו; היא שואפת להרס הישן ולהרס בכלל, היא ברוטאלית; היא גם שואפת לתיקון עולם, היא נאורה מאי פעם.

לאופנהיימר הצעיר חזיונות על יקום נסתר. הוא נמצא במצב של צפייה ישירה כלשהי בטוטאליות של הכוחות הקוסמיים. נולאן מציג בפנינו סדרה של חזיונות ודימויים פסיכדליים מזעזעים ועוצרי נשימה: הבריאה, האהבה, הוויטאליות; הסדר, ההרמוניה; הטרף, ההרס והאין. הכוחות האלה מאיימים לכלות את הסטודנט. עד סוף הסרט, למרות שהפך לאדם מיושב בדעתו ואף ממסדי, אופנהיימר יתמודד עמם ועם שאלת ביטויים בעולם האישי-משפחתי ובעולם הקהילתי-פוליטי. הוא יעשה שימוש בעקרונות ולימוד הסדר הקוסמי - הכוח המייצב את החומר ואת הקיום האנושי - כדי לייצר פצצה שהיא דווקא כלי הרס. "אל תלת ראשי" הוא קורא לניסוי פצצת האטום ההיסטורי בהמשך הסרט, והשם הרשמי הוא "טריניטי", בדומה ל"טרימורטי", הכוח שממוטט את שלושת האלים במסורת ההינדית, שהיא בשר מבשרו של הסרט, לצורה אחת: ברהמה כבורא העולם, וישנו כמשמרו, וקרישנה (או שיווה), כמהרסו.

אופנהיימר הצעיר חווה כאמריקני-יהודי באירופה וכבחור יוצא דופן ברגישותו, השפלות שכמעט מוליכות אותו לנקמה קיצונית. אבל נילס בוהר, עמיתו המפורסם של אינשטיין, מזהה בו סגולות ייחודיות. בוהר מדבר איתו על הנחש שמסתתר מתחת לאבן המדע, בעודו אוחז בפרי עץ הדעת שאופנהיימר עצמו הזריק לתוכו ציאניד; ואנו מהרהרים באדם וחווה והגירוש מגן עדן. בשלב אחר בסרט יגיד אופנהיימר: "כשהייתי ילד רציתי לשלב את העיסוק בפיזיקה ואת ניו-מקסיקו, לחיות חיים מושלמים." אבל זה בלתי אפשרי. העולם בסכנה, הליברליזם בסכנה, אמריקה, והעם היהודי. עליו להתגייס לפעולה נגד הפשיזם העולה בעולם. אולי, למרות כל הישגי המודרנה, לא באמת נלמד שום דבר מהותי מאז ימי העולם העתיק? המעבר לתפיסת מציאות קוונטית והצפייה אל תוך המוח והלא-מודע, כאילו לא נוגעים בבעייה הפשוטה והיסודית של היבריס וחמקמקות האגו. זוהי אותה בעייה בדיוק שהאנושות התמודדה איתה לפני 2,400 שנים ויותר, בטרגדיה היוונית והנושא האלמותי שלה – חטא הגאווה והיוהרה. כמו אז גם היום, לא יכולים הדמוקרטיה והעושר התרבותי והאינטלקטואלי, לנטייה למאבק ולמלחמות אישיות ולאומיות.

כחלק מזה עוסק הסרט במתח שבין המופלא והמדע הטהור, לבין השימוש הפוליטי בהם; במורכבותו של השימוש הזה ובסכנות שגלומות בו. לאחר האכילה מ'פרי עץ הדעת החברתי', מומרת האהבה לאותה חווה בלוס אלמוס שבניו-מקסיקו בפרויקט מוסרי-רליגיוזי אפל, שבו פאוסט-פרומתיאוס מעלה קורבן את התפעמותו מהטבע ואת החדירה המקודשת אל צפונות היקום, לאלוהות של הפצצה אשר תוטל על מרחבי המדבר. האם אופנהיימר מונחה על ידי שליחות חברתית, או על ידי שלהוב פנימי שהוא מסווה תחתיה, כפי שיטענו דמויות רבות במהלך הסרט? גם וגם, בדומה לדו-פרצוף של פיקאסו מתחילת הסרט. הגנרל גרובס האבהי (מאט דיימון), חבר אמת לעתיד ומי שמגייס את אופנהיימר להובלת פרויקט מנהטן, מדווח לו בפגישתם הראשונה שהוא מתואר כאגואיסט נוירוטי, קומוניסט וכרודף שמלות, אבל גם על רשמים הפוכים. האם פנימיות כאוטית ומשוסעת יכולה לחולל סדר בעולם?

גם התסריט, כמו רבים מתסריטיו של נולאן, הוא רב ממדי ופרדוקסלי, או מתחזה לכזה. על מי הסרט? מבחינת שטרוס - בשימוע הראשון בסרט ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, ובשני שר המסחר והתעשייה של ארה"ב - זהו סיפור עליו. הסרט מצייר את השימוע של שטרוס כסיפור המסגרת לעלילה; בשלב מסוים נראה פתאום שהוא לב העלילה.

שטרוס כועס. יש לו דימוי מופרך של עצמו כמרכז העולם; ויש לו דימוי מופרך וסותר של קהילת המדענים כולה כאויבת עריצה שלו, ה'ביטחוניסט'. עורך הדין של שטרוס, כמוהו כמונו, יוכל להבין רק תוך כדי מעשה ששטרוס לכוד בתוך תסביך הגיבור האגואי שלו. זה דומה למה שקורה לדמויות אחרות של נולאן; ללני ב"ממנטו", לרוברט ב"יוקרה", לקוב ב"התחלה", למרף ב"בין-כוכבים", וכן הלאה.

שטרוס חש שנשאר 'רק' מוכר נעליים כפי שהיה בצעירותו; הוא איננו פיזיקאי, הוא חיצוני לסודות הגדולים. אבל הדימוי הזה אינו בלתי קשור לאמירותיו הפומביות המשפילות של אופנהיימר על רעיונותיו הגיאו-אסטרטגיים של שטרוס בוועדה לאנרגיה אטומית. מטרתם היא לרסן את התפיסה הבטחונית האגרסיבית של שטרוס, ואולם הם גורמים לכל הנוכחים באולם לפרוץ בצחוק ולשטרוס להתכווץ. זוהי 'תגובת-שרשרת' של פגיעה רגשית ושל נקמות; המשחק החברתי-מעמדי-כוחני העתיק.

אופנהיימר סבור, בניגוד לממשל, שהפשיסטים מסוכנים יותר מהקומוניסטים, וחוזה בחרדה את מה שייעשה בגרמניה ליהודים. אבל הבעיה הנאצית, הקומוניסטית והקפיטליסטית-ליברלית היא אותה בעיה: בעיה אנושית. שטרוס רואה בקלות את פגמיו של אופנהיימר, אבל לא את אלה שלו. הרבה יותר קשה לראות את התנועה של הדברים האלה בעצמך מאשר בבן אדם אחר. כדי לראות את עצמי אני צריך מראה. הטרף אמנם מושרש גם באדם, אבל האדם יכול להעפיל אל מעל לטרף ולפונקציה ההישרדותית, כי הוא גם יצור אתי ורוחני - כאשר הוא משקף את עצמו. לכן הוא זקוק למראה מסוג מסוים. הסרטים של נולאן הם מראה כזו.

יש משהו באופנהיימר בבחרותו, כך אולי נרמז, שחפץ בחורבן - להשמיד עולמות, כך שהקרקע תוכשר לצמיחת גאולה קומוניסטית - או אחרת - באין מפריע. הרעיון הזה היה נפוץ מאוד באירופה בעת ההיא. כשהוא מתבגר הוא מבין את הבעיה בקידום מצב של חורבן; ג'ין, אהובתו הראשונה בסרט, אינה מבינה זאת. אופנהיימר הבוגר אינו איש קיצוני על פניו. לא בסוציאליזם שלו, לא בבגידותיו וגם לא במונוגמיה, לא ביחס לפגמיו כהורה ולא ביחס המפוכח בדרך כלל למעלותיו; גם לא בנטייה לשימוש בפצצת האטום וללוחמנות, או בעקשנות מדעית שאצל אחרים דובקת ברעיונות מסוימים ומסרבת להיפרד מהם. השיח שלו עם הוועדה ששוללת את הסיווג הבטחוני שלו, ה"קומוניסט", הוא שיח של ניואנסים. אבל ראש הוועדה, רוב, ומרבית יושביה האחרים, לא מסוגלים להבין ניואנסים, ולכן קיטי, רעייתו, מצליחה להפוך אותם לבדיחה בתשובותיה לשאלותיו של רוב. ההעדר הגרוטסקי והמבהיל של היכולת להבין מורכבות, מזכיר מאוד הרבה מהמתרחש בישראל בימינו.

אחת הסיבות שבגללן נמשכת אל אופנהיימר ג'ין, בת זוגו הראשונה, היא שהיא מזהה בו 'טנטוס', כוח הרס גדול, שקשור ליכולת הגברית השולטת, המדעית, האינטלקטואלית, הניהולית והפוליטית שלו, וזה קשור לעוצמת ואיכות דחף החיים שלו. היא רוצה לטרוף את זה, כדי שזה יהיה גם בתוכה. לכן היא מגישה לו את מילותיו של וישנו בסנסקריט בזמן המשגל הראשון שלהם, כדי שיקרא אותן – בזמן האורגזמה שלה. "אני המוות". החיים.

אופנהיימר נזהר מהמקום הזה בתוכו, אבל הוא לא מספיק מודע לו. חרף זהירותו ונטייתו לקשרי ידידות חמים, וחרף הכוח המשקף שגורם לו לדווח לידידיו שהוא אח, אב ובן-זוג גרוע ולבקש עזרה, נותר בו משהו בלתי ריאליסטי, ששואל בעקשנות: האם החורבן בניסוי טריניטי, ובהמשך ביפן, לא יוליך הלכה למעשה לגאולה היסטורית סופית ממלחמות? האם קרישנה אינו יכול להיות ברהמה? כוח ההרס, הוא סבור, ישרת לא את ההרס, הטרף והאין - אלא את האהבה, הסדר וההרמוניה, שימור החיים.

פריצה יצרית ויצירתית של כוח חיים עשויה לפעול מתוך דחף של נתינת חיים – אבל גם מתוך שאיפה מפוקפקת לעוצמה אישית. אופנהיימר שואל את עצמו לפני הפיצוץ ב"טריניטי" בקול רם, "האם יש משהו שיכול לעצור אותנו?" - אבל הוא גם מתאווה לראות, למרות דחייתו את תכנית המימן של טלר, אם הפצצה תעבוד, ואת המחזה האורגזמי של פטריית האש בגובה שלושת הקילומטרים, שבוקעת מתוך כוח היוצר הגברי שלו ודחפיו. אני, לאחר 60,000 שנות קיום אנושי, בורא כוח הורס-עולמות.