סקורסזה בן 80: עשרת הסרטים הגדולים של הבמאי הענק

10. רחובות זועמים (1973) - פעם, כשכולם היו יפים וצעירים, הצליח סקורסזה לאגד את טובי חבריו – דה נירו והארווי קייטל ואפילו ללהק את עצמו וליצור את סרט הפשע שהכיר אותו לצופים בארצות הברית. אמנם לא בשאר העולם, כי את זה הוא יעשה עם סרט אחר ברשימה – אבל אכן זה שפתח לו את הדלת בהוליווד. אחרי צאת הסרט, יש שאפילו הגדירו אותו כנקודת תפנית בסרטי הפשע האמריקאיים.

9) צבע הכסף (1985) - סרט הספורט, שהוא לא באמת סרט ספורט – שהביא לפול ניומן את פרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר שהוא ייחל לו כל כך. מדובר במעין סרט המשך לסרט משנת 1962, בו משחק ניומן את דמותו של אדי פלסון החלקלק ואשף משחק הביליארד. בסרט הראשון התחרה ניומן במינסוטה פאטס, ובנ"ל הוא מהווה מנטור לטום קרוז הצעיר שבו רואה ניומן כממשיך דרכו. שילוב של אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה עם סקורסזה שעד אז היה רגיל לעבוד עם שחקן גדול אחר – דה נירו.

8. השור הזועם (1980) - אפרופו דה נירו ואפרופו אוסקר ראשון לשחקן הטוב ביותר. הקלאסיקה המדממת, לקחה את סקורסזה למחוזות חדשים, במסגרתם הוא לוקח ביוגרפיות והופך אותן לסרטים על זמניים שחורגים בהרבה מגבולות המתועד בהם. סיפורו של ג'ק למוטה, המתאגרף הבריון שמלבד להכות יריבים בזירה הכה גם את אשתו, ולבסוף אף התנסה בסטנד-אפ הוא סרט אלמותי שאף הוגדר על ידי ספריית הקונגרס של ארצות הברית כ"בעל חשיבות תרבותית" ונבחר לשימור בארכיון הסרטים הלאומי.

7) כנופיות ניו יורק (2002) - הסרט הראשון ששילב בין סקורסזה לדיקפריו (מתוך 5 שעוד יבואו). כמה שסקורסזה שיווע למצוא ילד פלא חדש, כפי שעשה עם דה נירו ולעצב אותו כמו שרק הוא יודע. הסרט הצבעוני, מספר את עלילותיהן של הכנופיות ששלטו בניו יורק של אמצע המאה ה-19, לפני שהגיעו גורדי השחקים. אולי הסרט הכי גראפי של מרטי, שלקח את האלימות פה שלב אחד קדימה. סרט מהנה ביותר, ללא יומרות גדולות מידי אבל כן כזה שמנסה לספק לצופה נקודת זווית שונה על שורשי האלימות והפילוג באמריקה. אה וגם דניאל דיי לואיס פה כמובן, בשביל לספק את אחד מתפקידיו הזכורים שזיכה אותו במועמדות לאוסקר, אז מה עוד אפשר לבקש?

6) קזינו (1995) - שוב דה נירו, שוב ג'ו פשי, אבל הפעם בסרט די שונה. אמנם התפאורה מוכרת – לאס וגאס, מאפיונרים איטלקים ואירים, בלונדיניות וגם לא מעט דם. אבל משום מה, במהלך הצפייה בסרט אי אפשר שלא להבחין שמדובר בנקודת מפנה אצל סקורסזה וגם אצל אלו שמשתפים איתו פעולה: משהו יותר מבוגר מהרגיל, יותר פגיע והרבה יותר חומל, כשלגנגסטרים המחוספסים מתווספת גם שרון סטון באחת מהופעותיה הטובות על המרקע. מדובר באחד הסרטים היותר ''אנדרייטד'' של סקורסזה, ולטעמי לא בצדק.

5) נהג מונית (1976) - אם ''רחובות זועמים'' היה כרטיס הכניסה של מרטי להוליווד, אז הסרט הזה שם אותו בקדמת הבמה ומיצב אותו כבמאי בליגה של הגדולים. דמותו של טרוויס ביקל בגילומו של דה נירו הפכה למודל לחיקוי לדמויות הפרש הבודד או לחלופין האנטי גיבור שיבואו בשנים שלאחר הסרט. סקורסזה כמעט באופן די נדיר צולל לתהומות הנפש, והשוטים הבלתי נשכחים של רחובות ניו יורק הכה גדולה ובאותה מידה הכה בודדת, בשילוב משפט מחץ אחד בלתי נשכח – הופכים את הסרט הזה כמעט לשם נרדף לסקורסזה עצמו.

4) הזאב מוול סטריט (2013) - הסרט השני הכי ארוך של סקורסזה הוא זה שגם הנגיש אותו לראשונה לקהל צעיר וחדש, שזכה להכיר את הבמאי הדגול. דיקפריו, ג'ונה היל וכמובן מרגו רובי (בסצנה אולי הכי מינית בסרטיו של סקורסזה) נותנים הופעה אייקונית ומשעשעת מלאה בבצע כסף, גאוותנות וסמים מרדימים. סקורסזה לקח על עצמו פרויקט לא פשוט בכלל ולמרות הכל הוא הצליח להראות שגם בגיל 69 אפשר להמציא את עצמך מחדש. אמנם זה אולי לא הסרט הכי עמוק ומורכב של הבמאי אבל הוא ללא ספק הכי מהנה שלו.

3) האירי (2019) - סרטו הארוך ביותר של סקורסזה אי פעם, זה ששילב יחדיו על המסך את דה נירו, ג'ו פשי ואחד שלא ברור איך זהו שיתוף הפעולה הראשון שלו עם הבמאי – אל פצ'ינו. סקורסזה לקח את אחד מהסיפורים השנויים במחלוקת בחברה האמריקאית של המאה ה-20, זה של ג'ימי הופה (נשיא איגוד נהגי המשאיות בארצות הברית) והפך אותו לסרט אפי בלתי נשכח. על חייו של הופה נכתבו אין ספור סרטים, סדרות ואף נעשו תכניות שחקרו את הקונספירציה סביב מותו, אבל גרסה כמו של מרטי לא נעשתה מעולם, כזו שלא רק מאדירה את עולם של הגנגסטרים אלא גם חווה עימם את ההזדקנות, השיכחה והפחד מהמוות שאינם מבדילים ביניהם לשאר בני האדם.

ואם זה לא מספיק, מדובר אולי גם בנקודת מפנה היסטורית לכשעצמה: אחד הבמאים הגדולים בעולם בחר לקחת את סרטו ולהפקידו תחת ידיהם של אנשי נטפליקס, שעד אז לא באמת לקחו על עצמם פרויקט בסדר גודל שכזה. בדיעבד, זאת הייתה החלטה מצוינת לשני הצדדים – לסקורסזה, שראה איך הסרט שלו מופץ בכל העולם באופן כה רחב שאפילו הוא לא חווה אף פעם, וגם לנטפליקס, שמצידם הצליחו להתמקם בשורה אחת לצד האולפנים הגדולים של הוליווד.

2) החבר'ה הטובים (1990) - סרט הפשע האולטימטיבי, זה שכל סרט גנגסטרים אלים שבא אחריו הוא רק רפליקה שלעיתים משתווה לו ולעיתים מסתיימת בתור חיקוי זול. את מה שעשה סקורסזה עם "החבר'ה הטובים" עשו מעטים לפניו ובמיוחד אחריו – הדמויות הבלתי נשכחות, הסצנות האלמותיות והקריינות של ריי ליוטה עליו השלום הם אבן דרך בקריירה של הבמאי. אחרי שנים של הצלחה, סקורסזה חווה עשור די בינוני בשנות ה-80 (להוציא את "השור הזועם") כך שכאשר יצא "החבר'ה הטובים" – הבמאי הנהדר הזכיר לכולם מדוע הוא אחד מהגדולים אי פעם.

1) השתולים (2006) – חד, מהיר, קולח ואלים, דמויות פשוטות במשחק מסובך. זהו הסרט שבו כל מניפת הכישרונות של סקורסזה הוצגו בסרט אחד, בו כל הכוכבים (תרתי משמע) הסתדרו לו. ניתן לראות בבירור שהוא מצא את הנוסחה הנכונה לסרט שיהיה נאמן לאמנות שלו וגם לקהל הרחב, והראיה לכך היא כמובן פרס האוסקר הראשון של סקורסזה בקטגוריות הבמאי והסרט הטוב.

מה עוד אפשר לצפות מסרט שבו ג'ק ניקולסון, דיקפריו, מאט דיימון ומארק וולברג רודפים אחרי הזנב של עצמם, עם סצנות בלתי נשכחות שמהוות שיר הלל אחד גדול לכשרון העצום הזה שנקרא מרטין סקורסזה. לעניות דעתי, הסרט הכי טוב בקריירה של במאי כזה או אחר הוא לאו דווקא זה שהצליח לגרום לו לקחת את האמנות שלו לקצה - אלא זה שגרם לצופה להרגיש שהוא מכיר את הבמאי ואת טביעת האצבע שלו, גם בלי שהוא יידע אפילו שהוא צופה בסרט שלו. וזה בדיוק מה שקורה עם "השתולים" ועם היד כה מוכשרת של סקורסזה.