Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: פסטיבל ברלין: הזוכים וסקירות

אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך (If I Had Legs I'd Kick You)

החיים של לינדה (רוז ביירן, "שכנים") מתפרקים. חור נפער בתקרתה לאחר שביתה מוצף, היא נאלצת להתפנות עם בתה החולה - אותה היא חייבת ללוות לכל מקום - למוטל מעופש, בעלה (כריסטיאן סלייטר) נעדר בשל עבודתו, אחת מהנשים שבהן היא מטפלת (דניאל מקדונלד) נעלמת במפתיע ומותירה את תינוקה אצלה וגם המטפל של לינדה (קונאן אוברייאן בהופעה דרמטית נדירה ומוצלחת) לא ממש מסייע לה.

סרטה של מארי ברונשטיין מתחיל כדרמה-קומית שכוללת הפוגות משעשעות וסצנות סוריאליסטיות והופך אט אט להתקף חרדה מתמשך של אישה שלא מסוגלת להתמודד יותר עם כל מה שהחיים זורקים עליה ועם האימהות, והולכת ומאבדת שליטה על חייה ועל עצמה. זהו סרט שלופת את הצופה, הולם בו בעוצמה ולא קל לצפייה אך בזכות הבימוי המהפנט של ברונשטיין ובמיוחד בזכות תצוגת חייה של ביירן בתפקיד דרמטי עליו זכתה בפרס השחקנית הטוב בפסטיבל (שבו היא נמצאת כל רגע על המסך, לעיתים בזום אין שמדגיש את החרדה וחוסר האונים שלה), זהו אחד הסרטים הטובים שהוצגו השנה בברלינלה.

הדבר עם הנוצות (The Thing with Feathers)

סרט נוסף על הקושי בהורות בכלל, והורות יחידנית בפרט, הוא סרטו של דילן סאות'רן בכיכובו של בנדיקט קמברבאץ' ("דוקטור סטריינג'"), המבוסס על רב המכר מאת מקס פורטר. קמברבאץ' מגלם אב שמתקשה להתמודד עם האבל על אשתו שמתה בטרם עת ועם גידול שני בניהם הקטנים בכוחות עצמו. הוא מתקשה להבחין בין דמיון למציאות, מידרדר לשתייה ומוטרד מדמותו של עורב ענק (בקולו של דיוויד ת'יוליס, "עירום") שמטיח בו את האמת שהוא מסרב לקבל.

אם העלילה נשמעת לכם מוכרת, זה מפני שקמברבאץ' כיכב בשנה שעברה בסדרה בנטפליקס, "אריק" שהכילה בדיוק את המרכיבים האלה – אב לא כשיר שמתקשה להתמודד עם האבל על בנו שנעלם, יצור מסתורי (בובת ענק) שעמו מנהל האב דיאלוגים בדמיונו, אובדן קשר בין דמיון למציאות והידרדרות לאלכוהול. רק שבעוד ש"אריק" הצליחה לערב בין הפנטסטי לריאליסטי באופן מעניין, "הדבר עם הנוצות" מתקשה לעשות זאת ונדמה לעיתים תמוה וכסרט שמרכיביו לא מתחברים זה לזה. קמברבאץ' עושה כל שביכולתו בעוד תפקיד מוצלח ברזומה, אך זה לא מספיק.

האחות החורגת המכוערת (The Ugly Stepsister)

דמיינו את סיפור סינדרלה אילו היה מסופר מבעד לעיניה של האחות החורגת שלה ובסגנון בודי-הורור, שהופך את המוטיבים האגדתיים לאימה שמקורה בגוף האנושי, בחוסר הקבלה שלנו את עצמנו וברצון לשנות את מראנו בשל תכתיבי החברה – וקבלו את סרט הביכורים של הבמאית הנורווגית אמילי בליכפלדט.

אלווירה היא נערה כעורה שמקנאת באחותה החורגת והיפהפייה. לאחר שאביה החורג מת במפתיע, אמה מחליטה לעשות הכל כדי להפוך את בתה מברווזון מכוער לברבור יפהפה כדי להגשים את חלומן של השתיים ולהתחתן עם הנסיך יפה התואר, כולל שינויים פלסטיים כואבים במיוחד במראה החיצוני שלה. אלווירה מגדילה לעשות ואף בולעת תולעת על מנת שתאכל את המזון שהיא מכניסה לגופה ולא תשמין. כמובן שמכאן דברים רק מסתבכים והאלמנטים האכזריים והקשים מהאגדה של האחים גרים צפים אל פני השטח כשאלווירה תעשה הכל כדי להשיג את הנסיך ולהיכנס לנעל המיוחלת. הסרט מעוצב להפליא, עם מוזיקה אנכרוניסטית מחשמלת ותצוגות משחק טובות ובליכפלדט מצליחה לגרום לצופה לשנות את אהדתו בין הדמויות ולהציג אותן כדמויות עגולות ומתפתחות. לעיתים נדמה כי הניסיון להגעיל ומזעזע הופך למוגזם, כשהסרט דומה בתמות שלו ובהליכה על הקצה ללהיט "יופי מסוכן" עם דמי מור, אך בסך הכל זהו סרט ביכורים עשוי היטב ומעניין שמהווה צעד נוסף במסלול של תת-ז'אנר האימה הגופנית למיינסטרים הקולנועי.

מגדל הקרח (The Ice Tower)

עיבוד נוסף ופחות מוצלח לאגדה מוכרת מתקיים בסרטה של הבמאית הצרפתייה לוסיל הדז'יאלוביץ' "מגדל הקרח" שמהווה עיבוד חופשי לאגדה "מלכת הקרח" של הנס כריסטיאן אנדרסן. ז'אן, נערה צעירה שנמלטת מבית היתומים שבו היא גרה לאחר מות אמה, מוצאת מקלט במרתף, שמתגלה כסט צילומים לסרט על מלכת הקרח.

את מלכת הקרח, שמתגלה לז'אן בסצנה יפהפייה שבה החלום הופך למציאות, משחקת כריסטינה (מריון קוטיאר, זוכת האוסקר על "אדית פיאף - החיים בוורוד"), שחקנית פרימדונה ובודדה שמלאה בדרישות לסובבים אותה. ז'אן רואה בשחקנית היפהפייה את כל מה שהיא רוצה להיות ומפתחת עמה קשר שנע בין יחסי חברות, קרבה פיזית ונפשית וניצול של הצעירה התמימה.

על הנייר, העלילה יכולה הייתה להיות מעניינת אם הייתה מבוצעת כסרט קצר בן 15-20 דקות. הבעיה היא שאין בסרט מספיק כדי לסחוב את העלילה והצופה לאורך כשעתיים, ולמרות צילומים יפהפיים בנוף המושלג, ושילוב מסקרן על הנייר בין עולם פנטסטי למציאות היומיומית הקשה הסרט, שזכה בפרס ההישג האמנותי בפסטיבל, נופל בין הכיסאות ולא מצליח לרתק.

מכתב לדוד

12 שנה לאחר שהסרט "הנוער" שבו כיכבו האחים דוד ואיתן קוניו - קיבוצניקים צעירים ללא ניסיון משחק מניר עוז, זכה לפרמיירה יוקרתית בפסטיבל הקולנוע בברלין, חוזר תום שובל לפסטיבל עם הסרט האנושי והמרגש "מכתב לדוד", כשכעת דוד חטוף בעזה לצד אחיו אריאל. שובל חשב תחילה לביים את הסרט כמעין יומן המקוריין בקולו, המתאר את הסרט "הנוער", שבו גילם קוניו צעיר החוטף עם אחיו נערה לצורך כופר בשל מצבו הכלכלי, וקווי הדמיון שלו אל מול המציאות.

אלא שאז, תוך כדי שהחל לעבוד על "מכתב לדוד", גילה הבמאי אוצר של ממש – קופסה עם עשרות קלטות שבה האחים קוניו תיעדו את עצמם תוך כדי ההכנות לסרט. בקלטות שמופיעות בסרט ניתן לראות את החיים בניר עוז לפני האירוע הנורא, את משפחת קוניו המאוחדת, את הקשר הגורדי והחזק בין האחים במשפחה וגם להבחין בבני קיבוץ אחרים, שהפכו מאז למוכרים בכל בית, בחיי היום יום שלהם - כמו ירדן ושירי ביבס או יונתן סימן טוב שנרצח עם אשתו ושלושת ילדיהם ב-7 באוקטובר.

"מכתב לדוד" משלב בהצלחה את קטעי הארכיון המרגשים האלו, עם ראיונות עם בני משפחת קוניו, סצנות מהסרט "הנוער" שנראות היום באור שונה לחלוטין, כמו החיבוק בין האחים קוניו בסיום הסרט וסצנות חטיפת הנערה והחזקתה בשבי, לצד קריינות של שובל שמוכיח פעם נוספת את כשרונו. התוצאה היא אחד הסרטים המרגשים והחזקים שנראו על 7 באוקטובר, אפילו בלי שהוא משלב כלל תיעודים מאותו יום נורא. סרט שמעניק פנים ואופי לחטופים מעבר לפלקט עם תמונתם אליו למדנו להתרגל, ומדגיש את ההכרח בהחזרתם המהרה.

להחזיק את ליאת (Holding Liat)

כמו "מכתב לדוד", גם "להחזיק את ליאת", זוכה פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל, של הבמאי היהודי-אמריקאי ברנדון קרמר מספר את סיפורה של אישה שנחטפה ב-7 באוקטובר מקיבוץ ניר עוז. אולם בעוד שסרטו של תום שובל הוא סרט מרגש שקל יותר לעיכול לקהל הישראלי, "להחזיק את ליאת" מציג עמדה שונה מזו שראינו ממרבית החטופים ומשפחותיהם לגבי המלחמה והדרכים לסיימה.

כשבועיים לאחר שנחטפה ליאת אצילי, צלצל קרמר, קרוב משפחה של ליאת, לאביה יהודה בינין, שביקש ממנו להתלוות אליו ולצלם את התמודדותה של המשפחה. עם תרומות שגייסו מקרובי וחברי משפחה, ומבלי שידעו לאן הצילומים יובילו אותם ומה יהיה בגורלה של ליאת, החלו ברנדון ואחיו לאנס לתעד את בני המשפחה.

הצילומים נערכו לסרט באורך 97 דקות שמציג תיעודים מסוג אחר מזה שהתרגלנו לראות ממשפחות חטופים. אב המשפחה יהודה, מתנגד עקבי וקולני לממשלה ולעומד בראשה מעוניין לנצל את הביקור עם בכירים בממשל האמריקאי כדי לשטוח את משנתו לגבי פתרון הסכסוך והצורך בשלום. הסרט מתעד את המשפחה ברגעים הקשים של חוסר הידיעה, בשיחות הליליות עם נציג צה"ל שמעדכן אותם לגבי מצבה של ליאת, בריבים המשפחתיים שנוצרים בעקבות חילוקי הדעות בין יהודה לבני משפחתו וגם בשיחה טעונה עם נציג פלסטיני שמנסה לרתום את האב לצרכי התעמולה שלו.

קרמר גם מתעד את הרגעים המרגשים של שחרורה של ליאת, המפגש עם בני משפחתה בבית החולים והגילוי שבעלה נרצח, כולל הבחירה להמשיך בחיים ולרקוד בהלווייתו את השיר האהוב עליו. הוא גם מתעד כיצד לאחר חזרתה היא בוחרת להשתתף בכנסים למען דו-קיום ושלום, ואפילו מציגה לתלמידים בסיור ביד ושם השוואה בין הגטו שבו היו כלואים היהודים בפולין, והתעלמות הפולנים מסבלם, לבין ההתעלמות שלנו ממה שמתרחש מעבר לגדר בעזה. השוואה זו שחותמת את הסרט מותירה טעם מר אצל הצופה הישראלי, משום שגם אם אמונתה של משפחת אצילי בשלום לאחר מה שעברו ראויה להערכה, סיומו של הסרט באופן כזה מרגיש כנועד לרצות את הקהל האירופי שצופה בו, במה שהופך את "להציל את ליאת" לדידקטי במקום מעורר השראה.