לוקי: ביקורת סדרה

מה עושים כשאחת הדמויות הזכורות והפופולריות ביותר שיצרת היא דווקא הנבל? אם אתה "די-סי"/"וורנר ברוס", אתה מלהק מחדש שוב ושוב את הג'וקר; אם אתה דיסני, אתה נותן רקע טראגי ומנסה לגרום לקהל לסמפט את מליפיסנט, קרואלה ועוד; ואם אתה מארוול, אתה מחייה שוב ושוב את לוקי, ומוסיף לו כל פעם נדבך רגשי אחר. הקליימקס של כל ההחייאות הללו הוא "לוקי", הסדרה החדשה מבית מארוול/דיסני פלוס (שלא זמין בארץ), שסיימה את ריצתה בת 6 הפרקים בשבוע שעבר.

החברה המנוסה השתמשה בחיבת המעריצים לדמות האל הבוגדני (כולל של מעריץ אחד שמגלם אותו ומפיק בפועל את הסדרה, טום הידלסטון), כדי להכיר לקהל הרחב את האיום הבא של ה-MCU, פוסט ת'אנוס: מלחמת מציאויות. בעוד הניסויים הקודמים של מארוול בפורמט של "דיסני פלוס" היו אינטימיות יותר ("וונדה-ויז'ן" ו-"הפלקון וחייל החורף"), "לוקי" היא הגרנדיוזית ביותר שהסטרימינג ראה, אך יחד עם זאת, התוכן הלא-מארוולי ביותר שהחברה יצרה. איך כל זה מתקיים זה לצד זה, ולמה זה עובד כל כך טוב?

נתחיל במהירות בעלילה: "לוקי" ממשיך את דרכו של אחיו המאומץ של ת'ור מהמקום בו פגשנו אותו בפעם האחרונה ב"נוקמים: סוף המשחק" (2019). כלומר, פגשנו גרסה מסוימת שלו, לאחר שלוקי המקורי מת בידיו של ת'אנוס האכזר בדקות הראשונות של "הנוקמים: מלחמת האינסוף" (2018) וזה מוחק חצי מאוכלוסיית העולם, הנוקמים הנותרים חוזרים אחורה בזמן לאסוף את אבני האינסוף מנקודות שונות שבהן נכחו. אחת מהן היא הקרב הגדול ב-2012 של לוקי כנגד חבורת הגיבורים בניו-יורק (שתואר ב"נוקמים" הראשון). במהלך הכאוס שמתחולל כדי שהנוקמים העתידיים יגנבו את ה-"טסרקט" (שמכילה את אבן החלל והניעה הרבה מסרטי החברה), לוקי של 2012 גונב את הטסרקט בהיחבא ונעלם.

[*]

את כל האקספוזיציה המסובכת הזו מציגה לנו התוכנית בכמה דקות (ובכמה שוטים חדשים, שמראים את נקודת מבטו של לוקי באירוע) בפרק הראשון, כך שאין בזבוז זמן על "אירועי הפרקים הקודמים". במקום זאת, אנו מועברים ישר למדבר גובי, שם נוחת במפתיע לוקי 2.0 ונתפס במהרה ע"י הארגון הכל-יכול - ה-TVA ("הרשות לווריאנטים זמניים"; "Time Variance Authority") - שעומד מעל גבולות הזמן והקסם, ועושה ככל שביכולותיו למנוע פגיעה ב-"רצף הזמן המקודש" - כלומר, רצף הזמן שבו כל עלילות מארוול מתקיימות. הארגון הבירוקרטי הזה (שנראה ופועל כאילו עצר בשנות ה-70) עוצר "פושעים על-זמניים" (במקרה הזה, לוקי), ששוברים את רצף הזמן הרגיל ויוצרים מציאות חדשה שלהם, שעלולה להוביל להיווצרות מלחמת מציאויות (Multi-Verse war). את כל האקספוזיציה המייגעת הזו מעבירה הקמע של הארגון, "Miss Minutes", בסרטון אנימציה קצר ואנכרוניסטי (המזכיר סרטוני תעמולה של ממשלת ארה"ב כנגד האיום הגרעיני ממזרח בשנות ה-50) שתופס את העין ישר ומעביר טוב את הכלי העלילתי הכה-חשוב הזה להמשך השלב הנוכחי במארוול (עלילת "לוקי" תוביל לסרט הקרב "דוקטור סטריינג' במימדי השיגעון", אליו תתנקז גם עלילת "וונדה-ויז'ן") בחינניות אמיתית (סיניפילים אמיתיים יזהו את הקריצה ל-"פארק היורה" וסרטון ההדרכה הדומה שלו). הצופה לא נותר מבולבל כשהסדרה נוברת אט אט במשמעות סיכון זה בחמשת הפרקים הבאים.

אחרי ההלם הראשוני, פוגש לוקי בגיבור השני של התוכנית, הסוכן מוביוס (אוון וילסון) - סוכן ותיק בארגון, שטרוד בחקירת מקרי הרצח המסתוריים של צוותיו ע"י "פושע על-זמני" לא מזוהה. לוקי, המצוי במשבר אקזיסטנציאליסטי חמור, מגויס במהרה ע"י מוביוס להוות לו שותף בחקירת הפשעים, אך כשהוא פוגש ב-"פושעת" אחריה ה-TVA מחפש – סילבי (סופיה די-מרטינו, "יסטרדיי"), גרסה נשית ללוקי מממד אחר, שנמצאת במנוסה מהארגון הבירוקרטי במשך שנים – הוא מתחיל לפרק את רעיון ה"מטרה המופלאה" אליה חשב שנועד.

זה נדמה מופרז להגיד ש"לוקי" היא לא כמו שום דבר שמארוול עשו בעבר, אבל במקרה הזה אין בכך קלישאה. הכותב הראשי מייקל וולדרון (שכתב בעבר ל-"ריק ומורטי" – השפעה נוכחת ביותר על התוכנית – וכותב כעת את התסריט ל"דוקטור סטריינג' 2") והבמאית קייט הרון החליטו לאגד שלל דברים שהשפיעו על תפיסת המד"ב שלהם ולפזר קמצוצי מארוול למעלה – כך "לוקי" מרגיש לפרקים "ד"ר הו" פינת "ברזיל" פוגש את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". עם הישענות על עיצוב תפאורה מדהים, קרב מוחות בין מרבית הדמויות ופסקול קליט להפליא אך גם משונה להחריד (פרי מוחה של נטלי הולט), "לוקי" היא לא נוסחת "הפיצוץ/בדיחה" הרגילה של החברה (כזו שיותר נוכחת כעת ב"האלמנה השחורה", לדוגמה).

ההפך הגמור – וולדרון והרון לוקחים את הזמן כמה שיותר על מנת לבנות את הקשר הרגשי בין שלל הדמויות המנותקות רגשית שמככבות בתכניתם. בין אחוות הדחויים של מוביוס ולוקי (הליהוק של וילסון לתפקיד הוא הברקה של ממש, והכימיה בינו לבין הידלסטון מרגישה כאילו מדובר בצמד אחים), לבין יחסי האהבה/שנאה בין האל המתחכם לבין מקבילתו הנשית – אחד שאף אחד לא בוטח בו, והשנייה שלא בוטחת באף אחד. ראוי ונדרש לציין לחיוב את המחייבות של טום הידלסטון לתפקיד לוקי (הן מבחינת משחק והן מבחינת פיתוח) - כזה שהולך איתו יותר מעשור, אך עם יחד עם זאת תמיד מרגיש רענן. כך, כשהוא ניצב מול גרסה מבוגרת ומנוסה שלו בגילומו של ריצ'רד אי. גרנט הנפלא, הסצנות מרגישות שייקספיריות פי כמה וכמה מהווייב הפסבדו-שייקספירי שניסה להעניק לדמות קנת' בראנה בסרט "ת'ור" הראשון ב-2011.

ויש מקום ברור להצדעה לפרויקט המטורף והמתוכנן לקפידה של מארוול – ממציאות שבה הצבת שישה גיבורי-על לא ידועים הייתה סיכון כלכלי של ממש ועד כזו שנוחה לשאול אותנו כל פרק מחדש שאלות כדוגמת "האם נבל ראוי לבחירה חופשית, אם הוא שלל את אותה הבחירה מאחרים?" או "האם הגורל של כל אחד באמת נכתב מראש עבור טובת הכלל, או שמא מדובר בדטרמיניזם?". בין אם אתם סבורים שמארוול הרסה במחי יד את הוליווד העצמאית או בין אם אתם הולכים לישון כל לילה עם פיג'מת קפטן אמריקה, "לוקי" היא סדרה שראויה לצפייה ולהערכה של ממש. אם "וונדה-ויז'ן" זכתה ל-23 מועמדויות בטקס האמי הקרב, אז אחותה המד"בית והמהורהרת ראויה לעשות זאת אף יותר בטקס הבא.

"לוקי" משודרת בשירות דיסני פלוס. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן