פה גדול: ביקורת עונה רביעית

"פה גדול", סדרת אנימציה פרובוקטיבית על מסע ההתבגרות של שני חברים טובים, אנדרו גלאוברמן וניק בירץ', בני דמותם של יוצרי הסדרה, היא בפירוש לא כוס התה של כל אחד. יש מי שימצא בשילוב הנועז שלה של הומור גרפי ובוטה על מיניות על כל צורותיה ושלל נוזלי גוף חוסר טעם הגובל בחילול קודש. במהלך כל עונות הסדרה, וגם בעונה הרביעית שעלתה לאחרונה בנטפליקס, מתייחסים היוצרים לסוגיית הפרובוקציה שיצרו, ולשאלה הגדולה: האם מותר לצחוק על הכול? וכמה רחוק אפשר ללכת? התשובות, כמו שאפשר לצפות מסדרה מתוחכמת ורבת רבדים כמו "פה גדול", מורכבות גם הן.

מדוע זוהי סדרה פורצת דרך ונוגעת? כי דווקא הבוטות הזאת, הנועזות וחוסר הגבולות, הן דרך לספר סיפור על כאבי גדילה של נערים ונערות, על הכאב והאושר של גיל ההתבגרות. כשם שיר הנושא של הסדרה "שינויים", הסדרה עוסקת במפץ הגדול שעובר כל אחד ואחת מאתנו בגיל ההתבגרות. "פה גדול" עוקבת אחרי זוג החברים ניק ואנדרו, הילד הקטן המאחר להתפתח לעומת הילד היהודי המפותח והנוירוטי, וחבריהם לכיתה - ג'סי החכמה והצינית, ג'יי, שבא מבית הרוס ומלא זעם לא נשלט, מת'יו, הילד הגיי המוחצן, מיסי, בת לאב שחור ואם לבנה, ולולה, הילדה הזנוחה שמחביאה כאב גדול מאחורי זעם מתפרץ. להם מתווספות עוד דמויות משנה רבות, שאליהם מצטרפות תו ההיכר של הסדרה: "מפלצות ההורמונים".

[*]

גם בעונה הזאת מככבת ההברקה הקומית של יוצרי הסדרה שהצמידו לדמויות המתבגרות מפלצות הורמונים ממין זכר ונקבה המלווים את מהלך העלילה ומככבים גם בעלילות משנה משלהן. מדובר ביצורים מוזרים עוטי קרניים ומכוסי פרווה, עם פה גדול ומלוכלך במיוחד, שמהווים המחשה של המטאפורה: בגיל ההתבגרות הופכים הילדים לשטופי הורמונים, והדבר גורם לסוג של פיצול אישיות . בעונה הרביעית נוספו למפלצות הבית דמויות נוספות הממחישות את החרדה, הפקפוק העצמי והמחשבות הטורדניות המשתלטות על חיי המתבגרים. הגאונות של יוצריה באה לידי ביטוי בדרך בה הממשי הופך למטפורי: כך היתושים במחנה הקיץ אליו מגיעים הגיבורים בעונה הרביעית ההופכים למייצגים של חרדה קיומית. הפעם מציגים היוצרים גם מקום לאופטימיות זהירה: המעבר לחשיבה חיובית עשוי לנצח את שדי החרדה. שימו לב לסצנת המחווה לסרטי "גודזילה" בה מוצג מאבק האימים הזה בין החרדה לתקווה.

בדומה לסדרות אנימציה פרועות אחרות כמו "איש משפחה" (שאנדרו גולדברג הוא אחד מכותביה), "פה גדול" גדושת ציטוטים ופרודיות. הסדרה מתייחסת לא פעם לסטטוס שלה כסדרה והדבר בולט במיוחד בעונה הרביעית. בפרק "נערות הקפטריה" מוצגת גרסה נשית ל"פה גדול" בכיכובן של שתי ילדות שניק ואנדרו מחזרים אחריהן. הבנות הן כוכבות סיטקום משלהן, מעין דמויות מראה של ניק ואנדרו. זוהי פרודיה עצמית על "פה גדול" כתכנית על ילדים, עם תוכן מאד "מבוגר" ונועז כמו גם על יחסי הכוח בין המינים. הפרק על האלווין, פרק מסורתי בכל סדרת טלוויזיה המכבדת את עצמה, הוא פרודיה על סרטי אימה, וגם התכתבות עצמית של הסדרה עם סיפורו של "רוצח הקוקו", עלילת משנה בעונות הקודמות. הצורך לבנות "אני" קוהרנטי מקבל בפרק הזה ביטוי מטאפורי מעניין במיוחד. הפרק על טיול כיתתי למוזיאון המנציח את ה-11 בספטמבר ממשיך את העיסוק של הסדרה בטראומה הלאומית הזאת. הפרק רומז שיש דברים שאינם מצחיקים, אפילו בסדרה כה חסרת גבולות. הכאב על מותם הנורא של כל כך הרבה אנשים בפיגוע הטרור הוא קשה מנשוא. עם זאת, הפרק גם שואל את השאלה הקשה מכל: האם הטרוריסטים ניצחו והפכו את אמריקה למקום אחר?

העונה הרביעית ממשיכה לטפל בנושאים המרכזיים בהן עסקה הסדרה: מהי חברות אמת, איך מקנים ידע בנושא מיניות בלי הטפה ושיפוטיות, מהו המודל ההורי הרצוי בזמן הקשה של ההתבגרות, מהי גבריות ומהי נשיות וכיצד מגדירים מודלים חדשים ליחסים בין המינים. כמו בעונות קודמות, "פה גדול" אינה חוששת מלגעת בנושאים נפיצים בחברה האמריקנית העכשווית כמו זהות מינית ושיוך גזעי. מיסי לומדת בעונה הזאת מה משמעות היותה שחורה וכיצד הוריה, שניסו לשדר לה שהיא חיה בעולם "פוסט גזעי", מתעלמים לחלוטין ממה שקורה מול עיניהם. כאשר מיסי מאמצת את העמדה המיליטנטית השחורה ותוקפת את אמה הלבנה על כך שהיא "גונבת לנו את הגברים", נוצר רגע קומי אך גם מהותי בדיון על יחסים בין גזעיים. נושא היציאה מהארון מול אימא נוצרייה שמרנית עומד במרכז אחד הפרקים, פרודיה על תכנית הריאליטי "בייק אוף ", בו אמו של מת'יו מפחדת שבנה הגיי "ייאפה" בגיהינום. גם כאן, ההומור הוא דרך להציג את הבעייתיות בנושא הנפיץ של יציאה מהארון מול העלמת עין או התנגדות הורית. גם ישו מופיע כאן לספר מה דעתו על כל כך. רמז: הוא לא בצד של השמרנים הנוצרים.

בעונה הרביעית שלה מראה "פה גדול" שגם בעיצומן של הדרמות הגדולות של גיל הנעורים, כשנדמה שהעולם עומד להיחרב, יש עדיין שביב של תקווה. אחד הפרקים מוקדש כולו לדמיון עתיד דיסטופי מפחיד במיוחד ויש בו ביקורת לא מובלעת על המצב החברתי והפוליטי בארה"ב של היום. אבל התקווה לשינוי עדיין קיימת. ברגעים היפים שלה, ויש הרבה כאלה בעונה הרביעית, אפשר לראות את התקווה והאמונה בעתיד טוב יותר, ובאפשרות להפוך לאנשים טובים יותר. מסר זה מורגש היטב גם מעבר להומור הבוטה ולעיתים מוגזם מדי של היוצרים שלה.

הסדרה "פה גדול" משודרת בנטפליקס. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן